במסגרת תביעה כספית של חברה חקלאית כנגד מדינת ישראל, עיריית דימונה וחברת מקורות, שנידונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני כב' השופט יעקב צבן על הנזקים שנגרמו לחברה כתוצאה מאי עמידת הנתבעות בהתחייבות להספקת מי קולחין לתובע, עלו סוגיות מהותיות באשר לאחריות נציב המים להספקת מים ואיכותם, וכן אחריות עיריית דימונה לאיכות מי הקולחין. (ת"א 6616/04 – חוות צברי אורלי ונועם בלום נגד מדינת ישראל, עיריית דימונה ומקורות חברת מים בע"מ)

1. רקע

   חוות צברי אורלי הוקמה בשנת 1992 בין ירוחם לדימונה, במטרה לגדל מיני צבר לייצוא ושיווק מקומי תוך שימוש במי קולחין של עיריית דימונה.,

   בסוף שנת 1991 ניתנה לתובעת הבטחה עקרונית של נציב המים להספקת מים מותנה באישור העירייה, רק לאחר קבלת התחייבות העירייה הקים התובע את חווה.

   במהלך השנים, לטענת התובע, לא עשו נציבות המים ועיריית דימונה את המוטל עליהן ע"מ לספק לו מים באיכות ראויה להשקיה, ועל כן פסק השופט לתובע פיצויים בגובה של 5.5 מיליוני ₪.

2. הסוגיות המהותיות

   1. האם הקצאת מים ע"י נציב המים הינה התחייבות משפטית?

      בית המשפט קבע:

      "משניתנה הקצאה קבועה של מי קולחין לתובע בשנת 1992 ומשהוצא לעיריית דימונה רישיון הפקה להספקת מים לתובע, הם המהווים הבסיס לדיוננו. הוצאת רישיון לפעילות כלשהי, אינה מהווה התחייבות שלטונית ללא כל תנאי וסייג, יחד עם זאת, היא מהווה הבטחה שלטונית מצד הרשות לעשות את המוטל עליה בחוק לשם מימוש אפשרות התובע להשתמש ברשות שניתנה לו, בכפוף, כמובן, להוראות החוק ולחיובים המוטלים על בעל הרישיון."

   2. מהי חובת נציב המים והרשות המקומית (ספק המים) מרגע שהוצא הרשיון?

      בית המשפט מצטט את סעיף 20 י"ג לחוק המים, הוראה בדבר איכות המים:

      "(א) השר לאיכות הסביבה רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת המים, לקבוע בתקנות הוראות בדבר איכותם של מים למטרות שונות, לרבות מי שטפונות ומי שופכין....

      ...

      (ג) הותקנו תקנות כאמור בסעיף קטן (א), לא יתיר נציב המים הפקתם, הספקתם וצריכתם של מים, למטרות ולשימושים השונים, אלא לפי התקנות האמורות, ורשאי נציב המים לאסור את ההפקה, ההספקה או הצריכה של מים שאינם לפי התקנות האמורות, או לשנות את מטרתם של המים, ובלבד שיהיו ראויים לאותה מטרה".

      ולגבי העירייה:

      "אחריותה של העירייה בהיותה "יצרן שפכים" קבועה בתקנה 2 לתקנות בריאות העם, שכותרתה "איכות מי שופכין", הקובעת כי:

      "(א) מי שופכין של יצרן שפכים גדול יעברו טיפול במיתקן טיהור ואיכותם תהיה כמפורט בתוספת.

      (ב) מי שופכין של יצרן שפכים קטן יעברו טיפול במיתקן טיהור ואיכותם תהיה כמפורט בהוראות שנתן המנהל בכתב.

      (ג) על אף האמור בתקנת משנה (א), קבע המנהל כי מי שפכים, ברמה המפורטת בתוספת, גורמים במקום מסוים למפגע תברואי, לרבות לסיכון מקורות מי השתיה, רשאי הוא לקבוע איכות גבוהה יותר שתמנע את המפגע"".

      עוד קבע השופט:

      "החשוב לענייננו הוא, כי בשנת 1992 הוצא רישיון הפקה והספקה של מי שופכין על ידי נציבות המים (בעוד ברישיון מופיע הביטוי "מי קולחין") ועיריית דימונה התחייבה לספק את המים, היינו, למכרם (ושאלת קיומה של תמורה אינה רלוונטית לעניין זה), זאת, כאשר לשניהם ברור כי המים אינם עומדים בדרישות משרד הבריאות להשקיה, היות והמים אף לא עמדו בדרישות הסף של משרד הבריאות המוחלות על פי חוק על יצרן השפכים (העירייה)."

   3. מהי אחריותו של נציב המים?

      "חטאו של נציב המים אינו מתמצה בהוצאת רישיון הפקה והספקה של מים בניגוד לחוק, אלא גם באי שימוש בסמכויותיו למניעת זיהום מים. סימן א1 שכותרתו הינה "מניעת זיהום מים" הנמצא בפרק שני שכותרת היא "הסדר השימוש במים" בחוק המים, כולל 26 סעיפים (20א-20כו) בעניין סמכויות נציב המים למניעת זיהום מים, וביניהן סמכות להוציא צווי הפסקה. על נציב המים למסור לועדת הכלכלה של הכנסת, מדי שנה, דין-וחשבון על מצב זיהום המים, ועל הפעולות שננקטו למניעתו (סעיף 20כ) ור' לעניין זה עדות בליץ (פרו' עמ' 542 ש' 22-23; פרו' עמ' 542 ש' 24-27). סעיף 20כה אף קובע כי כל אדם שנפגע במישרין מעבירה על-פי הוראות סימן זה, רשאי להגיש קובלנה כאמור בסעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

      המסקנה הינה, כי הנתבעות הן השולטות במי הקולחין – נציבות המים כבעלת שליטה במשק המים והעירייה כיצרן שפכים – לפיכך, האחריות לטיהורם חלה עליהן ואינה תלויה בהתחייבות זו או אחרת של האזרח ולכן אין רלוונטיות לפעולות בהן נקטו התובעים בניסיונם להביא המים לרמה הנדרשת."

3. סיכום

   "לסיכום, לתובע הוקצתה מכסה קבועה של מי קולחין, והוצא רישיון הפקה והספקת מים לעיריית דימונה, בו נקבע כי עיריית דימונה תהיה ספק המים והתובע יהיה צרכן משנה. במועד ההקצאה היה ידוע כי מי השפכים של דימונה אינם עומדים בתקנים הקבועים בתקנות, ללא קשר לשאלה מהי רמת הטיהור הנדרשת להשקיה. כן היה ידוע כי אין קו להובלת המים שהוקצו, וכי הסכמת התובע להנחת הקו אינה מספיקה להקמתו. למרות האמור הוצא רישיון ההפקה וניתנה הסכמתה העקרונית של העירייה לשימוש במים, ומרגע זה היה עליהם להפעיל סמכויותיהם או חובותיהם שבחוק, נציבות המים – בפיקוח והסדרת הספקת המים ועיריית דימונה – בהבאת המים לרמה המינימלית הנדרשת בחוק. התובע לא הצליח להעמיד תשתית עובדתית לביסוס אחריותה של חב' מקורות, ואף אם ניתן היה להטיל עליה אחריות כרשות המים הארצית, ומכוח חזקה כי היא בעלת מפעלי המים באזור, הוכיחה מקורות כי עשתה כל שביכולתה להקמת הקו, אלא שלא ניתן אישור מאת משרד האוצר להקמתו."

   פסק דין זה מצטרף לפסקי דין קודמים שדנו ופסקו באחריותו של נציב המים להספקת מים ואיכותם : פס"ד כב השופטת עיריה מרדכי בעניין מדינת ישראל באמצעות משרד הבריאות נגד קיבוץ חולתה בבית משפט שלום בית שאן מיום 20/05/03_וכן פס"ד כבוד השופט דויד חשין בעניין אורי שתיל נגד חברת מקורות ומדינת ישראל בבית המשפט המחוזי בירושלים מיום 8/10/03, בשלשת פסקי הדין לעיל יוצגו החקלאים ע"י משרד בלטר גוט אלוני ושות עו"ד.

בדבר פרטים נוספים ניתן לפנות למר צ'סנר יעקב במשרדנו בתל אביב.