חברת קיבוץ בית השיטה (להלן: "המבקשת") הגישה לביהמ"ש המחוזי בנצרת בקשה לאישור תביעה נגזרת של הקיבוץ, נגד תשעה מחבריו (בש"א 3531/05, דליה בר ארגוב נגד קיבוץ בית השיטה ואח'). מאחר והקיבוץ אינו מוצא לנכון להגיש תביעה כנגד חברים אלה, מבקשת החברה לתבוע במקומו, כאשר נשוא התביעה הוא מתן פס"ד הצהרתי, לפיו הבעלות בכספים שנצברו לשמם של החברים אצל מעבידיהם שמחוץ לקבוץ, היא לקיבוץ ולא להם.

רקע

הבסיס לתביעה היא העובדה כי עד לפני שנים אחדות נהג שוויון בין החברים בקיבוץ, בין היתר ביחס להכנסותיהם. כך היה גם ביחס לחברים, שעבדו אצל מעבידים שמחוץ לקיבוץ, אשר שכרם עבר ישירות לקיבוץ, אף כי הפרשות סוציאליות שונות שהופרשו במסגרת עבודתם זו, כגון לקרנות פנסיה, קרנות השתלמות, קופות גמל וכיו"ב, נותרו על שמם ולא היו בשמו של הקיבוץ.

בעשור האחרון החל הקיבוץ בתהליך של הפרטה. כך, שכיום אין נוהגים עוד לפי המודל השוויוני, הקבוע בתקנון, לרבות ביחס להכנסת החבר. על כן, שכרו של עובד החוץ מגיע היום לידיו שלו, ולא לידי הקיבוץ, כבעבר. ההפרשות הסוציאליות, שנעשו גם בעבר לשמו של עובד החוץ ולא לשם הקיבוץ, ממשיכות להיעשות בשמו.

גישת חברת הקיבוץ

לגישת החברה המבקשת – המודל השוויוני, שנקבע מפורשות בהוראה מתאימה בתקנון הקיבוץ, חדל להתקיים רק בסוף שנת 2001. על כן מכוונת התביעה הנגזרת רק להפרשות שנעשו עד למועד זה ולא לאחר מכן.

לגישתה, חרף כל המאורעות הללו שארעו בקיבוץ - הוראת התקנון המחייבת העברתה של כל הכנסה לידי הקיבוץ - היתה ונותרה בעינה. לטעמה - רק בהחלטה מפורשת של האסיפה הכללית, המורה על ביטול ההוראה שבתקנון, יש כדי לבטל את ההוראה השוויונית. כל עוד לא נעשה כך – הרי שעל הקיבוץ לפעול על פיה. היא אינה שמה את יהבה על הבטחות לקיזוז הכספים בעתיד, הואיל ולטעמה הקיבוץ עומד בפני 'פשיטת רגל', וממילא לא יהא בידו לעמוד בהתחייבויותיו, ולקיזוז עליו מדברים כיום לא תהא כל משמעות. על כן חשוב לה, כי הכספים הצבורים מן העבר לעובדי החוץ יעברו כבר עתה לידי הקיבוץ, לרווחת כל החברים.

הקיבוץ אינו מעוניין לתבוע

עמדתו, בתמצית, של הקיבוץ היא כי למרות שקיימת אותה הוראה בתקנון, המחייבת העברת כל הכנסה שמפיק החבר – לידי הקיבוץ, הרי שבפועל השתרש נוהג שונה ואחריו שורה של החלטות, שנתקבלו בקיבוץ, ביחס למקורות אלה ואחרים של הכנסה, שלא הגיעו לידי הקיבוץ. כך היה ביחס ל'רנטות', כך היה בכספים ממשרד הבטחון, ירושות, דמי שכירות, ועוד. וכך נהגו בקיבוץ גם ביחס לכספים בהם עסקינן כאן, משמע אלה שנצברו כהפרשות סוציאליות לעובדי החוץ, שמשך שנים רבות בחר הקיבוץ שלא לפעול על מנת להעביר את רישום הבעלות בהם על שמו.

בנוסף, עם הליך ההפרטה הוציא הקיבוץ, בשנת 1997, חוברת שעסקה בהפרטה, ובין היתר קבעו הוראותיה, כי כספי ההפרשות שנצברו בעבר אצל עובדי החוץ יִיווָתרו בידיהם, כאשר מנגד - הקיבוץ יקזז את הכספים הללו מתקציבים המגיעים לחברים אלה מן הקיבוץ.

הוראות אלה נכללו בהסכמים אישיים עליהם חתם הקיבוץ בשנת 2000 עם מרבית חברי הקיבוץ, ובכללם עם החברה המבקשת.

זאת עוד, בחודש אוקטובר 2005 נתקבלה החלטה בקיבוץ, שאושרה בידי האסיפה הכללית של החברים, ובה נכללו הוראות מפורטות ביחס לכספים שנצברו בעבר על ידי עובדי החוץ. ההחלטה קובעת בפירוט רב ובמדויק כיצד יתחשב הקיבוץ בהפרשות הסוציאליות מן העבר, על ידי ניכוי מתאים מן הפנסיה התקציבית המגיעה לחברי הקיבוץ. היא קובעת עוד, כי הדבר יבוא בחשבון בעת שיוך הדירות לחברי הקיבוץ ובתשלומי האיזון שילוו את שיוך הדירות.

ביהמ"ש קיבל את עמדת הקיבוץ

ביהמ"ש דחה את בקשת החברה וציין כי בגישתה יש סתירה פנימית: מחד טוענת היא כי כל עוד לא שונתה ההוראה השוויונית בתקנון הרי שעל הקיבוץ לפעול על פיה, מאידך אין היא עותרת להכריז כי הבעלות על כספים שהגיעו לאחר 2001 לחברים, גם היא של קיבוץ ומכאן משתמע כי גם היא בדעה, שההוראה השוויונית בתקנון אינה בת תוקף עוד, אף שלא בוטלה במפורש.

ביהמ"ש למד, מתוך שלל המאורעות שציין הקיבוץ, כי לדעת חברי הקיבוץ (ולא רק הנהלתו) - טובת הקיבוץ היא שלא להגיש תביעה כנגד עובדי החוץ, אודות הכספים הצבורים מן העבר.

ביהמ"ש מצדד בכל הטעמים שהעמיד הקיבוץ ומוצא טעם מרכזי אחד והוא שהמבקשת מבקשת לכפות על הקיבוץ לעשות מעשה, קרי הגשת תביעה נגד חברים, כאשר זה איננו רצונו של הקיבוץ. כפייה זו על הקיבוץ לפעול בניגוד לדעתם של החברים אינה ראויה, ויש לראותה כפעולה שאינה לטובתו של הקיבוץ, שכן אחד התנאים, על פי חוק החברות, לאישורה של תביעה נגזרת הוא כי היא לטובת הקיבוץ.