הקיבוץ טען כי הרנטה שמקבל התובע מגרמניה היא פנסיה לכל דבר וענין, אותה רכש הקיבוץ עבור חבריו, וביניהם התובע. לכן בהתאם לתקנה 3 (ד) לתקנות הקיבוץ רשאי לנכות הכנסה זו מסכום הגמלה הפנסיונית.

השאלה שעמדה בפני בית המשפט היתה האם החבר קיבל רנטה טרם רכישת הביטוח הפנסיוני על ידי הקיבוץ, ואם קיבל, האם התשלום שהוא מקבל היום מן המל"ל הגרמני עולה על הרנטה שקיבל קודם לרכישה, ובכמה עולה.

בפני בית המשפט, לא הביאו הצדדים ראיות של ממש שיש בהן כדי להוכיח שהתובע קיבל רנטה לפני רכישת הביטוח על ידי הקיבוץ, או כאלה שיש בהן כדי להוכיח שהוא לא קיבל רנטה לפני רכישת הביטוח.

העדר הראיות הפכו את שאלת הנטל בענין הוכחת קיומו או העדרו של סכום הניתן לניכוי בידי הקיבוץ לשאלה מכרעת בתיק.

על מנת להשיב על השאלה על מי חל הנטל בענין סכום הניתן לניכוי לפי תקנה 3(ד) לתקנות הערבות ההדדית מסכום צרכי חבר בגיל פרישה, עמד בית המשפט על תכליתה של אותה תקנה.

לשון החוק
1. המבנה הלשוני של תקנה 3 לתקנות אינו מבנה המגדיר, מלכתחילה, את הזכות של החבר בגיל פרישה כזכות לסכום אשר אינו כולל סכום גמלה או תשלום אחר בעל אופי פנסיוני. המבנה הלשוני של התקנה הוא כזה, שבתקנה 3(א) נקבע כי הקיבוץ יבטיח את הספקת צורכי חבריו שבגיל פרישה בסכום המלא הנקבע שם, ורק בתקנת-משנה נפרדת, תקנה 3(ד), מוסדרת אפשרות לנכות מסכום זה.

2. הספקת הצרכים בתקנה 3(א) מוגדרת כך שערכם הכולל "לא יפחת" מגובה הסכום הנקבע בה. אף נתון זה מצביע על כך שהנטל להוכיח סכום הניתן לניכוי לפי תקנה 3(ד) רובץ על כתפי הקיבוץ.

3. בתקנה 3(ד) עצמה, הלשון אינה לשון שאולי ניתן לראות אותה כלשון ניטרלית בענין נטל הוכחה כגון "על-אף האמור בתקנה 3(א), ערך הספקת הצרכים לחבר לא יכלול סכום גמלה או תשלום אחר בעל אופי פנסיוני". הלשון הננקטת היא לשון של ניכוי. קרי, הספקת הצרכים דווקא כוללת את מלוא הערך המוגדר בתקנה 3(א), ואילו הקיבוץ רשאי "לנכות" ממנו סכום הניתן לניכוי.
4. בתקנה 3(ד) לא נקבע כי סכום הניתן לניכוי "ינוכה", אלא – שהקיבוץ "רשאי" לנכות. זהו נתון פרשני המחזק את המסקנה לפיה הכלל הוא הספקת מלוא ערך הצרכים כאמור בתקנה 3(א), ואילו ניכוי – אם הקיבוץ בכלל יבחר להפעיל אותו – מהווה חריג.

5. תקנה 2 לתקנות מסדירה "הספקת צורכי החברים בגיל העבודה". באותה תקנה נקבע כי הקיבוץ "ישלים" את הספקת צורכי חבריו בגיל העבודה. זהו נוסח המגדיר, מלכתחילה, את זכות החבר בגיל העבודה לא כזכות להספקת כל צרכיו אלא, זכות להשלמת צרכיו, המותנית בין היתר במיצוי יכולת ההשתכרות (תקנה 2(ד)(4) ). בענין החבר בגיל פרישה לעומת זאת, תקנה 3(א) בענייננו קובעת כי הקיבוץ "יבטיח" את הספקת צורכיו. אף הבדל זה בין "הבטחה" ו"השלמה" מצביע על הטלת הנטל להוכיח סכום הניתן לניכוי מהסכום המגיע לחבר בגיל פרישה על הקיבוץ.

6. הגבלת הניכוי לסכומים בעלי אופי פנסיוני מצביעה על כך, שתכלית תקנה 3 אינה הגבלת הסכומים שבאמצעותם מתקיים החבר בגיל פרישה לסכום הספקת הצרכים הקבועה בתקנות בכל מקרה. שכן, אם לחבר בגיל פרישה כספים רבים אחרים שאינם ניתנים לניכוי, הוא יהנה גם מהם. אי-הגבלת הסכומים שמהם יתקיים החבר בגיל פרישה לסכום שבתקנות, אף היא נתון פרשני המצביע על כך שניכוי סכומים בעלי אופי פנסיוני – לצד אי-ניכוי כספים אחרים העומדים לרשות החבר בגיל פרישה אם עומדים – הוא בגדר חריג.

7. תקנה 3(ה), לפיה "הבטחת הספקת המחיה של חבר בגיל הפרישה יכול שתותנה בגילוי נאות של הסכומים האמורים בתקנת משנה (ד)", מצביעה אף היא לכיוון הטלת נטל ההוכחה בענין קיומו של סכום הניתן לניכוי על הקיבוץ. שכן, לא נקבע בתקנה 3 כי הבטחת הספקת המחיה של חבר בגיל פרישה "מותנית" בגילוי נאות, אלא רק ש"יכול ותותנה". בבררת המחדל העולה מן האמור היא, אי-התניית הספקת המחיה בגילוי הנאות. בררת-מחדל זו, מצביעה אף היא על כך שהספקת הצרכים היא הכלל, ואילו ניכוי הוא החריג. בררת-מחדל זו אף מחזקת את המסקנה לפיה ההגדרה הבסיסית של זכותו של החבר בגיל פרישה לפי התקנות (להבדיל מהגדרת האפשרות לנכות מהזכות) אינה "השלמת" צורכי מחייה; ואינה סכום הצרכים הקבוע בתקנה 3(א) למעט סכומים בעלי אופי פנסיוני ממקור אחר, אלא – מלוא סכום הצרכים הקבוע שם.

8. תקנה 3(ו) - העובדה שהקיבוץ רשאי להגדיל את הגמלה הפנסיונית אך לא להפחיתה, מצביעה אף היא על תכלית דומיננטית בדבר הבטחת הספקת הצרכים בשיעור הקבוע בתקנה, להבדיל מתכלית דומיננטית בדבר וידוא שלא יבוצע תשלום ביתר לחבר בגיל פרישה. כן תומכת תקנת-משנה זו, בענין זכות הקיבוץ להגדיל את הסכום הבסיסי המסופק לחבר בגיל פרישה (אך לא להקטינו), בפרשנות הקובעת נטל המעדיף טעויות שבתשלום-יתר לחבר בגיל פרישה על פני טעויות שבתשלום-חסר לחבר בגיל פרישה.

תכלית סובייקטיבית
תקנות הערבות הדדית הותקנו בעקבות מסקנות דו"ח ציבורי. עיון במסקנות הוועדה בנוגע לנושא הערבות ההדדית מעלה, כי המטרה העיקרית שעמדה בראש מעייניה לא היתה מניעת כפל-תשלום, אלא – הבטחת מעין "פנסיה" מינימאלית לחבר בגיל פרישה.

בהחלטת הממשלה אומץ הדו"ח הציבורי כפי שהוא, לרבות קביעת פנסיה שלא תפחת מסכום נתון. החלטת הממשלה לא ערכה שינוי בתכלית הדומיננטית העולה מהדו"ח הציבורי בכל הנוגע לפנסיה, או שינתה את התכלית לתכלית דומיננטית בדבר שמירה על קופת הכלל בקיבוץ להבדיל מתכלית דומיננטית בדבר הבטחת "פנסיה" "שלא תפחת" מסכום מסוים.

תכלית אובייקטיבית
אחת מחזקות-התכלית בדבר התכלית האובייטקיבית של החקיקה היא חזקת-התכלית לפיה תכלית החקיקה עולה מלשונה. הטלת הנטל להוכחת סכום הניתן לניכוי על הקיבוץ אינה פוטרת את החבר בגיל פרישה מלנהוג בתום לב ובהגינות כלפי הקיבוץ. הטלת הנטל בענין סכום הניתן לניכוי על כתפי הקיבוץ אינה אלא כלל לשם הכרעה, כאשר איש מהצדדים לא הביא לבית המשפט ראיות של ממש שיש בהן כדי להוכיח את גרסתו בשאלת קיומו או אי-קיומו של סכום הניתן לניכוי או בענין שיעורו.

הכרעה
בפסק דין מיום 6 בפברואר 2018, קבע כבוד השופט דניאל קירס כי לשון החוק, תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית מצביעות כאחת על פרשנות של תקנה 3 לתקנות הערבות ההדדית, על-פיה הנטל להוכיח סכום הניתן לניכוי מהבטחת צורכי החבר בגיל פרישה, רובץ על כתפי הקיבוץ.

הקיבוץ לא הרים את הנטל להוכיח סכום הניתן לניכוי מערך צרכי התובע כחבר בגיל פרישה, ודין תביעת החבר, לכספים שנוכו בטענה שמדובר בכספי ביטוח פנסיה, להתקבל.

לפרטים והבהרות ניתן לפנות לרו"ח אבנר עופר במשרדנו בעפולה.