רקע:

ניר שיתופי היא אגודה ארצית שיתופית להתיישבות, שבין היתר מרכזת את הנכסים המשותפים לתנועה הקיבוצית ולתנועת המושבים. (להלן: "התובעת").

ביום 30.9.1957 חכרה ניר שיתופי מפיק"א, הסכם חכירה למגרש בשטח של 500 מ"ר.

פיק"א הייתה הבעלים של החלקה, ולאחר מכן באו בנעליה רשות מקרקעי ישראל (ובשמה הקודם מנהל מקרקעי ישראל, להלן: "רמ"י ) בהתאם לסעיף 1 לחוק יסוד מקרקעי ישראל.

החכירה הייתה לתקופה של 49 שנה וניתנה לתובעת אפשרות לאורכה לעוד 35 שנה במידה ותוגש בקשה להארכה בתוך שלושה חודשים מתום תקופת סיום החוזה. החכירה הוענקה לתובעת בתשלום דמי חכירה שנתיים אחת לשנה.

למרות שעל פי הסכם החכירה התחייבה התובעת לרשום את זכויותיה עד לסוף שנת 1959 בלשכת רישום המקרקעין, היא לא מילאה תנאי זה. אולם, החכירה הייתה רשומה על שם התובעת ברמ"י.

תקופת החכירה הסתיימה ביום 30.6.2006 , והתובעת לא ניצלה את זכותה לבקש הארכה לפני תום תקופת החכירה.

בשנת 2010 נודעה לתובעת כי יש כוונה לבצע הפקעה בנכס לזכותה של המועצה המקומית בנימינה (להלן: "המועצה"), ולפיכך פנתה לרמ"י להאריך את תנאי ההסכם.

ביום 2.9.2010 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה על הפקת הנכס, וביום 9.3.2011 נרשמה הערת אזהרה לטובת המועצה.

בראשית שנת 2011 השתלטה המועצה על הנכס, שיפצה אותו והפעילה בו משרדים.

התובעת הגישה תובענה לבית המשפט השלום בחדרה ביום 20.9.2011 שבה תבעה את פינויה של המועצה מהנכס ותשלום דמי שכירות ראויים.

בסמוך לאחר מכן, נודע להם כי ביום 26.9.2011 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה מטעם הועדה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות לפיה החלקה "תהיה לקניינה הגמור והמוחלט של הוועדה מיום פרסום הודעה זו ברשומות".

ביום 8.4.2012 נרשמה הבעלות על שם המועצה.

לאחר שנודע לתובעת על הפקעת המקרקעין הגישה התובעת בקשה למחיקת התביעה הפינוי, והגישה תביעה זו, בה היא מבקשת שישולם לה פיצוי בגין ההפקעה הנכס.

פסיקת בית המשפט:

בית המשפט קבע כי זכויות התובעת הן קנייניות על פי אופיין, הקרובות לזכות בעלות.

הגישה בפסיקה היא שבדרך כלל אין לראות באיחור בהודעה על הארכת החכירה בחוזי חכירה עם המינהל, משום הפקעת הזכויות הקנייניות על פי ההסכם.

"המינהל לא דרש מעולם את ביטול דמי ההסכם בכלל ובפרט לא בשל אי תשלום דמי החכירה. הפגיעה בניר שיתופי תיהיה פגיעה בלתי מידתית אל מול הנזק שנגרם למינהל ושניתן היה לתקן, בוודאי בעת הארכת ההסכם על ידי תשלום הפיגורים".

בנסיבות המקרה, כאשר מדובר בחוזה חכירה ארוך טווח, התובעת בנתה על המגרש בניין והמינהל לא ביטל את ההסכם משום שהתובעת לא ביקשה את הארכתו, חובת תום הלב מחייבת לראות את המשך החכירה בתוקף עד להעברת הבעלות עקב ההפקעה. אמנם התובעת לא שילמה את דמי החכירה במשך השנים, אך הדבר היה לא מהותי והמינהל לא דרש מעולם את ביטול ההסכם בשל כך.

אף שבהסכם נדרשה התובעת לרשום את הנכס על שמה והיא לא עמדה בכך, אין הפרה זו מצדיקה את הפקעת זכויותיה למפרע.

"אולם אינני רואה בהפרה זו כמצדיקה את הפקעת זכויותיה למפרע. הנתבעות טענו כי נגרם להם נזק כיוון שהן הסכימו להפקיע בהנחה שלא יצטרכו לשלם פיצויי הפקעה, וזאת לאחר שבדקו את הרשום בספרי רישום המקרקעין, וניר שיתופי לא הייתה רשומה כחוכרת או כבעלת זכויות כלשהן. לא שוכנעתי כי אנשי המועצה לא ידעו על כך שהחוכרת היא ניר שיתופי, ולא שוכנעתי שהם בדקו במינהל לראות מי החוכרים של החלקה".

לפיכך ולאור האמור קבע בית המשפט הנכבד כי לתובעת היו זכויות חכירה לדורות בנכס בעת ההפקעה והיא זכאית לפיצויי הפקעה

לפרטים נוספים ולהבהרות ניתן לפנות למשרדנו בת"א.