רקע:
המושב הוקם בשנת 1949, ובינו לבין רמ"י נערכו שני סוגי הסכמים: האחד- הסכם משבצת אשר התייחס לשטח שהוחכר למושב בהתאם למספר הנחלות במושב ומספר הדונמים שיש להקצות למושב. השני-הסכמים אשר התייחסו לשטח של 250 דונם בשדה התעופה בלוד, אשר מנהל מקרקעי ישראל (כיום רשות מקרקעי ישראל, להלן ממ"י ו/או רמ"י) החליט להחכיר או להשכיר למושב בשנת 1966 (להלן: "הסכמי השכירות ו/או הסכמי החכירה").
המושב החזיק בשטח ליד שדה התעופה בלוד משנת 1966 ועד לשנת 1994.
בשנת 1994, יזמה רשות שדה התעופה הפקעת שטחים לצורך פיתוחו והרחבתו של נתב"ג, בעקבות זאת החלה הפקעת שטחים הסמוכים לשדה התעופה.
כעבור זמן מסוים, נשלח מכתב ע"י הממונה המחוזי לרכישות והפקעות, לוועד המושב בו הוא הודיע כי אין בכוונת ממ"י לחדש את הסכם השטח לאחר סיום תוקפו.
באפריל 1994 פורסמה ברשומות הודעתו של שר האוצר ביחס לכוונה להפקיע את הקרקע בסמוך לשדה התעופה.
ביום 13.10.94 התייחס המושב להודעת ממ"י וציין כי על פי הסכם המשבצת בין ממ"י לבין המושב, השטח ליד שדה התעופה הוא חלק מהסכם המשבצת שנחתם בין הצדדים, והסכם תקף עד ליום 30.9.95.
טענות הצדדים:
המושב טען באמצעות בא כוח עו"ד עמי עדיני כי על פי הכללים המחייבים בדבר מכסות קרקע למושבים, היה על ממ"י להקצות לו 2,880 דונם. בפועל, שטח המשבצת של המושב קטן בהרבה משטח זה ולכן בשנות ה-60 פנה המושב לממ"י ולאחר דין ודברים הסכים ממ"י להחכיר לו את הקרקע בשטח של 270 דונם לשדה התעופה בלוד.
לטענת המושב, למרות שהשטח נשוא התובענה הוחכר לו בחוזים נפרדים בהסכמי המשבצת, ברור היה לכל הצדדים המעורבים כי מדובר בשטח שהינו חלק בלתי נפרד משטח המשבצת של המושב, אשר אמור להוות השלמה, ולו חלקית בלבד, לשטח שהמנהל חייב להחכיר לו.
כמו כן, במכתבי ממ"י משנת 1965 ו-1966 צוין כי מדובר בהחכרה, וזה מלמד כי מדובר בהחכרה לתקופה ארוכה.
טענה נוספת של המושב, שהחל משנת 1992 כלל ממ"י את השטח בהסכמי המשבצת של המושב כחלק בלתי נפרד ממשבצת זו- הן בהסכם משנת 1992 והן בהסכם משנת 1995 נכלל השטח בתוך הסכם המשבצת ואין בהסכמים אלו הסתייגות לפיה הוראות הסכם המשבצת אינן חלות על שטח זה.
רק בהסכם המשבצת שנחתם ביום 10.9.1999 גרע רמ"י לראשונה את חטיבת הקרקע-השטח נשוא התובענה.
עוד נטען ע"י המושב, כי בין אם השטח נכלל בתוך שטח המשבצת ובין אם לאו ובין אם המושב הוא חוכר לדורות, בעל זכות שכירות או לחילופין בעל זכות לעיבוד עונתי- הוא זכאי לפיצוי מכוח פקודות הקרקעות והחלטה 343 של מועצת מקרקעי ישראל
מנגד, הנתבעים טענו כי השטח נשוא התובענה הוקצה למושב לעיבוד עונתי בלבד, בדרך של חוזה שכירות (חקלאי) לתקופה קצובה החל מיום 1.9.93 המסתיימת ביום 13.7.1994. על פי הסכם השכירות "החוזה יגיע לסיומו עם תום תקופת השכירות ללא צורך בכל הודעה נוספת".
כמו כן נקבע כי "עם סיום החוזה... יהיה השוכר חייב לפנות מיד את המושכר ולהחזירו מיד למנהל".
עוד טוענים הנתבעים כי השטח נכלל בהסכם המשבצת אשר חל באותה תקופה כתוצאה מטעות גרידא וכי צירוף השטח לשטח המשבצת היה מצריך הליך אישור הן של ממ"י והן של ועדת הקרקעות (משרד החקלאות). הליך זה לא התקיים בקשר לשטח נשוא התובענה מאחר והוא יועד להיות זמני בלבד.
פסיקת בית המשפט:
בית המשפט המחוזי החליט על דחיית התביעה, קבע כי על פי מכלול הראיות עולה כי השטח נשוא התובענה אינו חלק משטח המשבצת של המושב ולא הוחכר למושב בתנאי נחלה. מדובר בהחכרה שנעשתה למשך זמן קצר בכל פעם בידיעת המושב ובכוונת מכוון, מתוך מטרה שלא להחכיר את השטח בהחכרה ארוכת טווח.
כמן קבע בית המשפט כי המושב אינו זכאי לפיצוי מכוח החלטה 343 של מועצת מקרקעי ישראל עבור קרקע חקלאית מוחזרת לחזקת ממ"י, משלא מדובר בהחכרה לזמן ארוך ומאחר שפגה תחולת הסכם השטח והוא לא חודש ע"י ממ"י, בכך לא מתקיים התנאי לפיו בוטלה זכותו של המושב בתוך תקופת החכירה.
לעמדתנו הפסיקה אינה עונה על זכותו של המושב למלא מכסת קרקעות משבצת הנחלות על פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 476.
יצוין כי הנהלת אגודת המושב קיבלה החלטה לעמוד על זכויותיה ולהגיש ערעור לבית המשפט העליון.
לפרטים נוספים ולהבהרות ניתן לפנות למשרדנו בתל אביב.