רקע:

המבקשת היא אגודת בית שערים - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן" המבקשת ו/או המושב").

המשיבה היא היורשת היחידה של חוכרי הנחלה.

ביום 19.12.1946 נחתם הסכם בין המונחים, גרשון וציפור גרא ז"ל, לבין קק"ל הסכם חכירה, לפיו חכרו המונחים את הנחלה למשך תקופה של 42, אשר הסתיימה ביום 30.9.88. בהתאם לחוזה החכירה ניתנה אופציה וזכות לבקש הארכת תקופה נוספת בת 49 שנים.

המנוחים נטלו מקרן היסוד הלוואה ונרשמה משכנתא לצורך מימון בניית בית מגורים ופיתוח המשק החקלאי.

סמוך לאחר קבלת הנחלה הקימו המנוחים צריף שבו התגוררו. זמן קצר לאחר מכן התגרשו הצדדים וכל צד עזב את הנחלה ועבר להתגורר במקום אחר.

כתוצאה מעזיבת המנוחים, עובדו השטחים החקלאיים של הנחלה ע"י חברים אחרים באגודה, המבקשת שילמה לרמ"י את דמי החכירה עבור הנחלה ופרעה הלוואה שהייתה קיימת על הנחלה עד לביטול המשכנתא שהייתה קיימת.

ביום 10.9.1991 אושרה תוכנית שלפיה בוטלה הנחלה ובמקומה התקבל מגרש לבנייה.

במשך כ-50 שנים מאז עזבו המנוחים את מושב בית שערים, הם לא יצרו קשר עם רמ"י ולא ביקשו לחזור לנחלה או לקבל חזקה.

רק כעבור כ-50 שנה ביום 15.2.96 פנה המנוח לרמ"י בו ביקש לחזור לנחלה על מנת להתגורר בה.

טענות הצדדים:

המבקשת טענה כי זכותם של המנוחים פקעה מחמת נטישה, לשיטתה עפ"י חוזה החכירה, חייבים היו המונחים להתגורר בנחלה ולעבד את השטחים החקלאיים שנמסרו להם ולפיכך נטישת הנחלה במשך יותר מחמישים שנה מהווה הפרה של הסכם החכירה.

עוד טענה, כי העובדה שהמונחים עזבו את המקום במשך יותר מחמישים שנה מלמדת, כי הם השלימו עם ביטול חוזה החכירה ואין למנוחים זכות קנויה לחידוש תקופת החכירה באופן אוטומטי.

מנגד, המשיבה טענה כי המנוח מעולם לא ויתר על זכויותיו בנחלה ומעולם לא ויתר על רצונו לחזור להתגורר בנחלה.

עוד טענה המשיבה כי לאחר שהסתיימה תקופת החכירה בשנת 1998 על המבקשת הייתה החובה להודיע למנוח על זכותו לחדש את החוזה 18 חודש לפני תקופת תום השכירות מכוח הסכם החכירה, ומאחר ורמ"י לא פעלה בהתאם לחוזה זה לא ניתן לזקוף לרעתו את אי חידוש חוזה החכירה.

פסיקת בית המשפט:

בית המשפט קיבל עמדת המושב וקבע כי פקעו זכויות החכירה של המונחים בשנת 1998, בהתאם להסכם החכירה.

בית המשפט פירט וקבע כי בהתאם לחוזה החכירה, למנוחים לא עמדה זכות קנויה אוטומטית לחידוש חוזה החכירה, וזכות זו הייתה מותנית, בין היתר, בכך שהחוכר קיים את הוראות ההסכם ואת המטרה שלשמה נמסרה לו הנחלה, קרי לעבד את הנחלה ולהתגורר בה.

כך למשל בסעיף א' לחוזה החכירה נקבע:

"הקרן מוסרת לחוכר והחוכר מקבל מהקרן בחכירה חקלאית ... את הנחלה ... למטרת בניית בית – דירות לצורך עצמו, בנינים משקיים וסידור משק חקלאי בנחלה, - בתנאי מפורש, שאסור יהיה לחוכר להשתמש בנחלה, או בחלק ממנה, למטרה אחרת"

בסעיף יט' לחוזה נקבע:

"החוכר מחוייב לשבת בנחלה ולעבד אותה בקביעות, אם החוכר לא ימלא את חובתו זו – יש הזכות לבטל את החוזה הנוכחי ולהשיב אליה את הנחלה, מבלי תשלום פיצויים אילו שהם מצדה לחוכר...".

מהוראות ההסכם עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי תכלית ההסכם הייתה לאפשר למנוחים להתגורר בנחלה ולקיים בה פעילות חקלאית, לרבות עיבוד ופיתוח השטחים החקלאיים. ולולא התחייבותם של המנוחים לקיים תכלית זו, הם לא היו מקבלים את הנחלה.

כמו כן, בית המשפט נעזר בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון, ע"א 10399/07 אילן קשתי נ' לוי פייגין ואח', שם נדחה ערעור יורש של חוכרי נחלה בתל עדשים, על פס"ד שניתן בבית המשפט המחוזי ע"י כבוד השופט ארבל.
היורש תבע זכות חכירה למרות שהנחלה ננטשה ע"י הוריו במשך עשרות שנים. הנחלה הוקצתה ע"י האגודה ללוי פייגין אשר יוצג ע"י עו"ד אייקו פרי:

"על רקע העובדות המתוארות ועובדות נוספות שנזכירן עתה, אין פלא שבית משפט קמא קיבל את התובענה שהגיש המשיב מס' 1. נציין, הסכם החכירה פקע בשנת 1987. חוזה החכירה כלל הוראה מפורשת (בסעיף יט) לפיה מתחייב החוכר "לשבת בנחלה ולעבד אותה בקביעות". אף אם נניח שהמערער בא בנעלי הוריו לעניין החכירה, הרי כחמישים שנה חלפו מאז עזב הוא את המשק ואינו מעבדו. בנסיבות אלה ברור שהחוזה הגיע לקיצו ולכל המאוחר פקעה החכירה בשנת 1987".

לפרטים נוספים ולהבהרות ניתן לפנות למשרדנו בתל אביב.