בית המשפט העליון בראשותו של כבוד השופט יורם דצינגר קבע כי אין מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי וכי ההחלטה מוצדקת.

רקע:

ביום 2.3.2015 הגיש הקיבוץ לבית המשפט המחוזי המרצת הפתיחה כנגד רמ"י.

עפ"י המרצת הפתיחה סובל הקיבוץ ממצוקה כלכלית לנוכח חובות בהיקף רב וממצוקה דמוגרפית ולפיכך הוא החליט לקלוט חברים חדשים בעלי כושר עבודה שיזרימו הכנסות לקיבוץ.

לצורך ביצוע הליך הקליטה גיבש הקיבוץ תוכנית להקמת בית מגורים לכל אחת מהמשפחות הנקלטות כאשר המשפחות הנקלטות תממנה את בניית בית המגורים בקיבוץ וסכום המימון ייחשב כהלוואה לקיבוץ, הזכויות הקנייניות בבית המגורים תהיינה של הקיבוץ ולמשפחה הנקלטת תישמר הזכות להתגורר בבית המגורים.

הקיבוץ טוען כי רמ"י מסרבת לחתום על היתרי בניה ומסכלת את הליך קליטת החברים בטענה כי הקיבוץ מבצע הליך "שיוך דירות".

בקשה לעיכוב הליכים:

עוד בטרם השיבה רמ"י על המרצת הפתיחה, הגישה רמ"י בקשה לעיכוב ההליכים בטענה כי ביום 2.6.2015 הגישה התנועה הקיבוצית עתירה לבג"צ כנגד רמ"י בטענה שהיא מונעת חתימה על היתרי בנייה למגורים בקיבוצים שאינם משייכים לדירות.

רמ"י טענה כי העתירה עוסקת "באותו עניין ממש" ולכן ההכרעה בבג"ץ עשויה לייתר את הדיון בתובענה.

הקיבוץ התנגד לבקשה וטען בין היתר כי קיימת דחיפות לברר את התובענה לנוכח מצבו.

ביום 19.6.2015 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיכוב הליכים וטען כי העתירה של התנועה הקיבוצית שמתבררת בבג"ץ עוסקת בעניין זהה ממש ויש למנוע בזבוז זמן והכבדה מיותרת על הצדדים ועל בית המשפט.

נימוקי הבקשה לערעור שהוגש לבית המשפט העליון:

הקיבוץ טוען כי העתירה והתובענה מעלות סוגיות נפרדות, בעוד העתירה תוקפת את מדיניותה הכללית של המשיבה לעניין שיוך הדירות, ענינה של התובענה ביישום המדיניות בכל הנוגע לקיבוץ ובאכיפת ההסכם והנהוג שחלים בין הצדדים.

עוד הוסיף הקיבוץ, כי קיימת דחיפות בבירור התובענה לנוכח מצבו הכלכלי והדמוגרפי הקשה שצפוי ללכת ולהחריף ועיכוב נוסף עד להכרעה בעתירה עשוי לגרום לו נזיק בלתי הפיך.

החלטת בית המשפט העליון:

בית המשפט העליון החליט לדחות את הבקשה ללא צורך בתגובה רמ"י לנוכח עתירה אחרת תלויה ועומדת שהוגשה לבית המשפט בשבתו בבג"ץ:

"במקרה שלפני, לא ראיתי מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי שהחליט לעכב את הדיון עד להכרעה בעתירה שהוגשה לבית משפט זה וכי ההחלטה מוצדקת גם לגופה.

בית המשפט המחוזי מצא כי התובענה והעתירה מעלות לכל הפחות שאלות דומות וכי בשני ההליכים עומדת השאלה במחלוקת, וזאת בהתחשב גם בכך שבשני ההליכים נתקפת מדיניות המשיבה כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטתה מיום 25.2.2014".

לפרטים נוספים ולהבהרות ניתן לפנות למשרדנו בת"א.