בפס"ד שניתן לאחרונה בביהמ"ש השלום (מפי כב' השופטת כרמלה האפט) התקבלה בחלקה תביעתה של רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") כנגד אגודת כפר אז"ר- מושב עובדים להתיישבות חקלאית ושני חברי האגודה (להלן: "הנתבעים"). התובענה הוגשה בגין שימוש חורג שעשו הנתבעים במקרקעין, בין היתר, בכך שהשכירו את הקרקע בתמורה לצדדים שלישיים ועשו שימוש מסחרי בקרקע בהפעלת משתלה, עסק לשזירת פרחים וחוות ליטוף חיות. (ת"א 59250-07 מדינת ישראל נ' עיון יצחק ואח').

רקע

הנתבע 1 הינו חבר ותושב כפר אז"ר הוא בעל זכויות החכירה בקרקע נשוא התובענה. הנתבע 2 הינו גיסו של הנתבע 1, אשר השתמש במקרקעין שימושים שונים, ברשותו ועל דעתו של הנתבע 1. בנוסף נתבעת אגודת כפר אז"ר בגין ידיעה על השימוש החורג שעשו הנתבעים 1 ו-2 ואי מניעתו.

ביום 14/04/11 ניתן על ידי ביהמ"ש פס"ד הראשון בפרשה (להלן: "פס"ד הראשון") שבו, אגב דחיית התובענה, נקבע בין היתר, כי השימוש בקרקע האגודה למטרת משתלה, עסק לשזירת פרחים, מחסן לאחסון מוצרים הקשורים לעסק המשתלה ועסק חוות ליטוף חיות הגדלות ומוחזקות במקום, הינו בגדר שימוש חקלאי (להבדיל משימוש מסחרי).

על פסק הדין האמור הגישה רמ"י ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר קבע בפסק דינו מיום 23/01/12 (להלן: "פס"ד בערעור") כדלקמן:

א. העברת חלק מהקרקע לשימוש של אחר מהווה שימוש חורג בקרקע בשים לב להתחייבויות הצדדים וכן בשים לב לחוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ומים) תשכ"ז – 1967.

ב. המתיישב רשאי לעבד את הקרקע שבחזקתו באמצעות כוח עזר ופועלים שכירים, אך השכרת המקרקעין בתמורה, מהווה הפרת הסכם.

הדיון הושב לערכאה הדיונית לצורך הכרעה בדבר תשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בקרקע כמשתלה וכחוות ליטוף, וכן לשם הכרעה בדבר חבותו הכספית של כל אחד מהנתבעים.

לטענת רמ"י, בניגוד לחוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט – 1979, התעשרו הנתבעים על חשבונה, עת עשו שימוש מסחרי במקרקעין בגינו גבו דמי שכירות חודשיים מצדדים שלישיים,

הנתבעים העלו, בין היתר, טענה למניעות והשתק מצד רמ"י, מחמת התנהלותה לאורך השנים ומחמת שיהוי בהגשת התביעה.

פסיקת ביהמ"ש

בהתאם לשימוש שבוצע במקרקעין בפועל ולמשך הזמן בוצע, ולאור קביעת ביהמ"ש המחוזי, אשר קבע כי הפעילות בחוות הליטוף נערכה שלא לצורך ייצור חקלאי, קובע ביהמ"ש:

"בנסיבות אלה בהן הוכח להנחת דעתי כי הפעילות בחוות הליטוף נערכה שלא לצורך ייצור חקלאי במישרין אלא מסיבות אחרות לרבות חינוך, ליטוף ועוד, הפתוח לקהל הרחב בכפוף לתשלום דמי כניסה, אני מוצאת כי אין לראות בשימוש זה שימוש חקלאי אלא שימוש מסחרי במקרקעין."

בנוגע למשתלה נקבע כי בדו"ח הפיקוח שהוציאה רמ"י אינו מלמד על אופי וסיווג המכירה שנערכה במשתלה, לכן רמ"י לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה כי המשתלה פעלה למכירה קמעונאית של צמחי בית וגן, להבדיל ממכירה סיטונאית:

"אמנם גידול פרחים בחממות מהווה שימוש חקלאי, אך מכירתם של פרחים אלה במסגרת הקמת עסק אינו אלא שימוש מסחרי. יש איפוא להבחין בין מכירת הייצור החקלאי במשתלה באופן סיטונאי לבין מכירה קמעונאית. הוכחת האמור מוטל על כתפי התובעת."

לגבי טענת ההשתק והמניעות שהעלו הנתבעים, קבע ביהמ"ש, בין היתר, כי רמ"י אומנם לא ענתה לפניות הנתבעים כפי שנערכו במשך השנים, אולם, כן העלתה בפני הנתבעים טענות בדבר שימוש חורג החל משנת 1999 ולכן היה על הנתבעים להפסיק את השימוש החורג במקרקעין באופן מידי, במקביל לעריכת הבירורים שעשו:

"אוסיף על האמור כי טענת הנתבעים לפיה הסתמכו במשך השנים על התנהלות התובעת וראו בשתיקתה משום הסכמה להשכרת המקרקעין לצדדים שלישיים, הינה טענה בדבר מצג שלטוני או הבטחה שלטונית שניתנו להם על ידי התובעת אשר הסכימה לכאורה להפעלת חוות הליטוף ומשתלת יהלום במקרקעין וכן להשכרתם לצדדים שלישיים.

בעניין זה יצוין, כי כבר נקבע שהבטחה שלטונית או הבטחה מנהלית חייבת להיות מפורשת, ברורה וחד משמעית וכי נטל ההוכחה על כך שניתנה רובץ על הטוען לה."

לגבי חיוב האגודה - קובע ביהמ"ש כי מאחר שהאגודה לא קיבלה לידיה כל זכייה בדמות נכס, שירות או טובת הנאה ומאחר שלא ביצעה בעצמה כל פעולה במקרקעין- אין לייחס לה הפרה של הסכם המשבצת שנעשתה ע"י הנתבעים.

מכל האמור לעיל קובע ביהמ"ש כי רק הנתבעים 1 ו- 2 חייבים בתשלום דמי השימוש הראויים, בגין הפעלת חוות הליטוף בלבד.

לעניין תחולת השימוש החקלאי במקרקעי משבצת הנחלות ראו חוזרינו מס' 51/2013 – "תחולת השימוש החקלאי במקרקעי המדינה- עדכון".

לפרטים ולהבהרות ניתן לפנות למשרדנו בתל אביב.