לאחרונה דחה ביהמ"ש העליון בקשת רשות ערעור של בני זוג (להלן: "המבקשים") המתגוררים בהרחבה של אגודת מושב ניר יפה (להלן: "המושב") וחברים באגודה השיתופית הקהילתית המאגדת את תושבי היישוב (להלן: "האגודה"), אשר סירבו לשלם את מיסי הישוב הנגבים על ידי האגודה, בטענה לחוסר סמכות בגבייתם. ביהמ"ש קבע כי האגודה רשאית לגבות מיסים שנועדו לממן שירותים המהווים תוספת על השירותים המוניציפאליים (רע"א 6499/12 גולן גבאי נ' ניר יפה – מושב עובדים להתיישבות חקלאית).

רקע

המבקשים, אשר סירבו לשלם את מסי המושב לשנים 2006-2007 (בסך כ-5,000 ש"ח), טענו, בין היתר, כי חיובים אלו, הנגבים ע"י האגודה, אינן חוקיים, כיוון שהדרישה עניינה במיסים מוניציפליים, וגבייתם של אלה נתונה לסמכותה של המועצה האזורית (או הועד המקומי, שלוחה של המועצה האזורית), מכוח הוראת סעיף 90 ל צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), התשי"ח-1958, אשר קובע כי כל ישוב בתחומי מועצה אזורית יתנהל על ידי ועד מקומי.

בעקבות סירובם נתבעו המבקשים על ידי המושב והאגודה (להלן: "המשיבים") בביהמ"ש השלום בעפולה (תא"'ק 1950-02-08). לטענת המשיבים, חבים המבקשים בתשלום מיסי האגודה ע"פ הוראות תקנון האגודה, המטיל חובה על כל חבר אגודה לשאת בהוצאות ניהול האגודה ובתשלומים השירותים המוניציפאליים הניתנים ע"י האגודה, כפי הם נקבעים ע"י האסיפה הכללית של האגודה או ע"י ההנהלה שלה.

בנוסף נטען כי המבקשים התקשרו עם המושב בהסכם לצורך בניית ביתם, ובתוך כך אישרו את תוכנו של תקנון האגודה, ואף קיבלו על עצמם את כל תנאיו.

התקנון מטיל חובה על חברי האגודה לשאת בהוצאות ההתיישבות, הוצאות יסוד האגודה, ניהולה והוצאות כלליות מיוחדות וחוזרות וכן חובת תשלום עבור שירותים שניתנים בהתאם להחלטות האסיפה הכללית, כמו גם עבור שירותים מוניציפאליים המוענקים על-ידי האגודה.

פסיקת ביהמ"ש השלום

ביהמ"ש שלום קבע, בין היתר, כי האגודה רשאית לגבות מחבריה את מיסי האגודה, שהינם תוצר של חוזה, כל עוד לא הוכח כי גבייתם חופפת וזהה למיסים אותם משלמים החברים לוועד המקומי מכוח דין.

"לא אחת נקבע, הן בבתי המשפט והן על ידי רשם האגודות השיתופיות, כי גם במקום שישנה דיכוטומיה בין החיובים של האגודה וחיובים של הועד המקומי, עדיין רשאית האגודה לנהל את מערכת החיובים הדואלית כחשבון חובה אחד של חבר האגודה".

פסיקת ביהמ"ש המחוזי

המבקשים, ערערו על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בפני ביהמ"ד המחוזי בנצרת (ע"א 12103-12-11) אשר דחה את ערעורם וקבע, בין היתר:

"בטענת המערערים לא ראיתי ממש. אכן, בדרישה שהוציאו מעת לעת למערערים נקבו המשיבות במונח "מסים מוניציפליים", והמערערים נאחזים במינוח זה על מנת לשכנע, כי עניין לנו בחריגה מסמכותם של המשיבות כאגודות פרטיות, שפלשו לתחומה של הרשות המוניציפלית, בדרישה שאין בידיהן לדרוש מאת חברי האגודה. אלא שלא המינוח הוא החשוב, כי אם תוכנם של השירותים שנותנות האגודות-המשיבות הוא החשוב. אותם מיסי ישוב שנדרשו בידי המשיבות נועדו למימון שירותים, הניתנים בתוספת לשירותים המתקבלים מאת הרשות המניציפלית, ובכלל זה פעילויות חברתיות למיניהן.." (הדגשה במקור – ב.מ).

פסיקת ביהמ"ש העליון

גם על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי ערערו המבקשים, שם טענו כי בקשתם מעלה שאלה חשובה בעלת השלכות על עשרות רבות של אגודות שיתופיות. ביהמ"ש העליון לא קיבל את טענת המבקשים וקבע, בין היתר:

"חתימת המבקשים על תקנון האגודה מלמדת על הסכמתם לשאת בתשלומים המוזכרים שם, גם אם נפלה בהגדרת התשלומים טעות פורמאלית שלא היה בה כדי להטעות את המבקשים. אכן תקנון של אגודה שיתופית איננו בבחינת מקור סטטוטורי לגביית מסים, אך אין בכך כדי לשלול את האפשרות לגבות מכוח התקנון תשלומים עבור שירותים החורגים מהשירותים המוניציפאליים הניתנים על-ידי האגודה השיתופית לחבריה".

לפרטים נוספים ולהרחבה ניתן לפנות למשרדנו בת"א.