בפסק דין שניתן ב – 12.9.2011 בבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי כבוד השופט רפאל יעקובי, נפסק כ׳ המדינה תפצה 74 בעלי משקים חקלאיים בערבה התיכונה, בגין נזקים שנגרמו להם כיוון שמנעה מהם העסקת עובדים זרים בכמות שהייתה דרושה להם בעונת 2000-2001 (גלעד לבני ואח' נ. מדינת ישראל – ת"א 6525-04).

סכום הפיצוי 8,068,639 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה עומד על כ- 57% מהנזק שנגרם, לפי קביעת שמאי, וזאת בשל חלקם של החקלאיים בגרימת הנזק למשקם.

המשקים החקלאיים שהשתתפו בתביעה הם כולם בתחומי הערבה התיכונה.

בית המשפט הכיר בחשיבות העסקת עובדים זרים באזור זה, בשל היותו אזור מרוחק ממרכזי אוכלוסיה וכיוון שמיעוטם של העוסקים בחקלאות באזור לא מאפשר להם להשתלט על כל העבודה הדרושה.

בנוסף ציין השופט כי ״האזור מתאפיין גם בתנאי אקלים מדבריים, שאינם פשוטים, והוא גם אינו מחובר לרשת המים הארצית (...) מצויים אנשים חיוביים ואמיצים, ובתוכם התובעים דנן, המאכלסים חבל ארץ זה".

סוגיית העובדים הזרים היא סוגייה כלל ארצית, אך ועדות והחלטות שונות לאורך השנים מלמדות על כך שהמדינה מכירה בצורך לבחון כל מקרה לגופו בסוגייה זו, כאשר המיקום הגיאוגרפי הינו גורם פרטני בעל חשיבות רבה.

על חשיבות העסקת עובדים זרים באזור הערבה התיכונה אפשר ללמוד מפעולות הממשלה לאורך השנים, כאשר כבר ב - 1986 הועסקו באזור עובדים זרים, שמספרם הסתכם בכ -2000 (שני עובדים בממוצע למשק), בהתייחסות פרטנית לאזור הערבה התיכונה בוועדה המיוחדת לבחינת בעיית העובדים הזרים (בשנת 2000) ובועדה לבחינת היקף העסקת זרים במשק הישראלי בראשות יעקב בוכרים (בשנת 2001).

טענת התביעה הייתה כי בהשתלשלות האירועים היה מתן הבטחה שלטונית להוספת עובדים זרים, שאי מימושה מהווה "הפרת הבטחה שלטונית", כמו גם רשלנות, הפרת חובה חקוקה, וחוסר תום לב.

השופט דחה את טענות התביעה לגבי רוב האירועים שהוצגו, אך התייחס בנפרד לטענת התביעה בדבר מכתב שניתן לתובעים על ידי הרצל גדז', לשעבר מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, בשנת 2000.

במכתב זה, שהינו מכתב רשמי של מדינת ישראל, שכותרתו הייתה "עדכון סיכום ישיבה עם תנועת הקיבוצים מיום 10.2.00" הוסיף גדז' בכתב ידו כי "נוהל זה תקף גם לגבי מתנדבים לערבה תיכונה", ואף הוסיף בע"פ כי המדובר בתוספת של 2000 עובדים זרים, כאשר בפועל אושרו העסקת 160 עובדים זרים נוספים, בלבד. המדינה לא ערערה על קיום המכתב או האמירה שבע״פ, טענתה הייתה כי אין לראות באלו הבטחה שלטונית, אלא זו מתקיימת רק במתן היתר אישי בפועל.

השופט קיבל את טענת התביעה וקבע כי המכתב מהווה הבטחה שלטונית כיוון שהוא עונה על 4 קטגוריות: נכתב על ידי בעל הסמכות ליתן הבטחה זו, הייתה כוונה להקנות להבטחה תוקף משפטי מחייב, נותן ההבטחה בעל יכולת למלא אחריה ואין הצדק חוקי לשנות או לבטל את ההבטחה.

כתוצאה מכך, נקבע כי התובעים זכאים לפיצוי מהמדינה, וזאת בהתאם לדו״ח השמאי אשר הציגו במשפט, בדבר סכום ההפסד שנגרם לחקלאים. עם זאת, השופט יעקובי קבע כי המדינה תישא ב-57% מהסכום, וזאת כיוון שלפי עדות החקלאים, הם תכננו את העונה מנקודת מוצא שתוקצה להם תוספת של 3,224 עובדים, בעוד שמספר העובדים שהגיע להם ושלא הוקצה עמד על 1,840 עובדים.

בנוסף לפיצוי דלעיל פסק ביהמ"ש כי: "בנוסף למה שנקבע לעיל, ובהתחשב במכלול השתלשלות ההליכים בקשר לתביעה דנן, תשלם המדינה לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד כדלקמן:

א. אגרות המשפט ששולמו התובעים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל תשלום.

ב. הסכום ששילמו התובעים עבור חוות הדעת השמאית, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום.

ג. שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 500,000 ₪.

ד. כל סכום ששילמו הנתבעים לתובעים עבור הוצאות ושכ"ט עו"ד במהלך ההליכים יופחת מן הסכום המצטבר ממה שנקבע לעיל בס"ק א-ג".