בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ניתן ע"י השופטת רות רונן פס"ד השולל את זכויות בעלי נחלות במושב בצרה לשימוש תעסוקתי בחלקה א' של הנחלה (ת"א 1890-05 דוברוב אריה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל).

עיקר המחלוקת בין הצדדים הייתה בזכויות בעלי הזכויות בחלקה א' בנחלות (להלן "בעלי הנחלות") לעשות שימושים שאינם חקלאיים במקרקעי חלקות א' ובכללם שימושים למסחר ותעשייה.

השופטת רות רונן, בפסיקתה, דנה בשתי סוגיות מרכזיות הנובעות מכתב התביעה וטענות הצדדים:

האחת הינה זכות המתיישבים לחתום חוזי חכירה ישירים עם מינהל מקרקעי ישראל (להלן "ממ"י").

והשנייה, בתוכן הסכמי החכירה עצמם והאם הם מכילים את הזכות לשימושי מסחר ותעשייה.

בפסק הדין נדחו טענות בעלי הנחלות לעניין זכויותיהם והם לשימושים שאינם חקלאיים.

בד בבד, חייבה השופטת את ממ"י בהתקשרות עם בעלי הנחלות בהסכמי חכירה תוך 60 יום ממועד מתן פסק הדין.

למיטב ידיעתנו שוקלים בעלי הנחלות לערער על פס"ד בבית המשפט העליון.

לדעתנו לא הוצגו בפני בית המשפט עובדות אשר להערכתנו היה בכוחם לשנות את תוצאות פס"ד.

תקציר העובדות:

מעמד בעלי הנחלות מקדמת דנן היה כבני רשות כתוצאה מכך שחברת רסקו (שלוחת הקק"ל- בעלת הקרקע) ולאחר מכן ממ"י חתמו עימם חוזים תלת שנתיים מתחדשים.

מאז ועד היום, נשארו בעלי הזכויות בנחלות בחוזי בני רשות וכעת ברצונם לשנות מעמדם ולהחיל עליהם את הזכויות שהיו זכאים להם בתנאים דאז.

טענות הצדדים:

לטענת בעלי הנחלות, מטרת הקמת המושב הייתה לחקלאות, חרושת ומלאכה. זאת ע"פ הודעת שירות האינפורמציה של קק"ל וע"פ תקנון האגודה.

כמו כן נטען, כי ממ"י נהג שלא כראוי בכך שהחתים את המושב על חוזי חכירה מתחדשים ולא חוזים לדורות. לכן, ככל שחוזי החכירה שנחתמו עם רסקו "שותקים" יש לקבוע כי התנאים שהיו מקובלים במועד העלייה לקרקע יחולו כעת. דהיינו: "יש מקום לקבוע כי הם זכאים לעסוק בעיסוקים שונים ונוספים מעבר לעיסוק החקלאי וזאת חרף האמור בהסכמים התלת שנתיים שהתובעים לא היו מעולם צד להם".

מנגד, עמדת הקק"ל היא כי אכן זכאים המתיישבים לחתום על חוזי חכירה לדורות מכוח החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 823, אך העיכוב נגרם על ידי האיחוד החקלאי ולא על ידם.

בסופו של יום, לטענתם, בעלי הנחלות לא הוכיחו כי הם זכאים לבצע בנחלות שימושים מסחריים.

טענה עיקרית נוספת היא כי התביעה התיישנה. המתיישבים השתהו ובכך מחלו על זכות התביעה מה גם שהשיהוי גרם לנזק ראייתי. עצם העובדה כי במשך כמה עשורים האגודה חתמה על חוזה המשבצת ולא הועלו טענות כנגד הזכויות הנובעות ממנו, מרמזת לדבריהם על ויתור מוחלט בקשר לזכויות הנדרשות כעת.

פסק הדין:

השופטת רונן התייחסה במהלך הדיון ל-2 הסוגיות שעלו מכתבי הטענות.

לעניין זכותם של בעלי הנחלות להתקשר עם ממ"י בהסכמי חכירה ישירים, אין חולק כי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 823 מחייבת את ממ"י לחתום עמם על חוזי חכירה לדורות.

לאור זאת, עיקר הדיון עמד על תוכן הסכמי החכירה והזכויות הנובעות מהם. כלומר האם זכאים חברי המושב לעשות שימושים מסחריים בנחלה.

1. בעלי הנחלות לא הוכיחו את טענותיהם, במסמכים שהגישו לביהמ"ש, כי הינם זכאים לשימושים מסחריים בנחלותיהם כתוצאה מתוכן חוזי החכירה.

2. במשך למעלה מ- 40 שנה נחתמו בין האגודה לבין ממ"י הסכמים תלת שנתיים שצוין בהם בצורה ברורה כי השימוש בקרקע יהיה למטרות חקלאיות בלבד. אף על פי שהסכמים אלו לא נחתמו עם בעלי הנחלות עצמם הרי שלא הייתה כל מניעה כי יידעו את תוכנם. כיוון שבעלי הנחלות לא מחו כנגד תוכן החוזים הרי עובדה זו כהסכמה עם מגבלת השימוש למטרות חקלאיות בלבד.

3. מעבר לכך, קובע ביהמ"ש, כי אין כל הוכחה להסכמה מוקדמת מחוזה רסקו להרשאת שימוש שאינו חקלאי. בהסכמי רסקו נקבע כי:

"המתיישבים מתחייבים לא לעסוק בתחום המושבה בשום מלאכה מסחר או מקצוע מחוץ לעיבוד משקם... והם מצהירים שהם מקבלים את יחידת המשק כדי לעבדה, הם ובני משפחתם על מנת להתפרנס מעבודה חקלאית".

4. טענת קק"ל כי התביעה התיישנה מתקבלת ע"י כב' השופטת רונן באומרה:

"אם היו לתובעים טענות ביחס לזכויותיהם בנחלות, ביחס לשימושים המותרים בהן וכיו"ב, היה על התובעים להעלות טענות אלה עוד לפני עשרות שנים... חלוף הזמן מאז שהתובעים יכלו להעלות את הטענות ועד להגשת התביעה, הוא כאמור מעבר לתקופת ההתיישנות".

בנוסף להתייחסות לעניין סוגיית תוכן הסכמי החכירה והזכויות הנבעות מהן כמבואר לעיל, דוחה ביהמ"ש באופן גורף את כל טענות המושב:

1. לעניין טענת המושב כי החתימה על ההסכמים התלת שנתיים היא "נוהג פסול" וחתימה זו נבעה מחוסר ידע וללא ייעוץ משפטי, נקבע כי חזקה על הצד החותם על ההסכם כי תוכנו מוסכם עליו ולכן נדחית טענה זו.

2. גם טענת המושב כי ההסכמים מנוגדים לתקנון האגודה נדחתה על הסף. זאת מאחר שמשמעות החתימה על חוזי המשבצת היא הסכמה לשינוי המצב הקודם טרם החתימה האחרונה.

3. מטרת הקמת הישוב הייתה לעיסוקי חקלאות, חרושת ומלאכה כך עולה מהודעת שירות האינפורמציה של קק"ל ומתקנון האגודה. ביהמ"ש קובע כי לא ניתן להסיק מסקנות ביחס לכוונת המונחים "חרושת" ו"מלאכה" ולכן דוחה גם טענה זו.

ביהמ"ש בסיכום הדיון דלעיל מיום 25.7.2011 הכריע כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה בדבר הזכאות לחתום מול ממ"י על חוזי חכירה שיאפשרו עיסוקים שאינם חקלאיים ולכן דחה כליל תביעה זו.

זכויות לשימוש תעסוקתי במשבצת הנחלות במושב

החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 416 העוסקת בנוסח חוזי חכירה במושבי עובדים קבעה כבר לפני למעלה מ-20 שנה כי מטרת החכירה הינה גם לשימוש תעסוקתי.

בסעיף 5(ג) מטרות החכירה בחוזה החכירה שצורף להחלטה 416 נאמר כי:

"למרות האמור לעיל ובכפוף לאמור בסעיף 7(ב) תהיה האגודה רשאית להשתמש בחלק מהמוחכר למטרת מפעל.

בפסקה זו: "האגודה" – לרבות חבריה, באישור האגודה, בלבד שעל חבריה יחול סעיף 10(ה)."

בהתאם לסעיף ההגדרות לנוסח נקבע כי "מפעל" הינו:

"שטח קרקע מתוך המוחכר המשמש או נועד לשמש לתעשיה, לבתי הבראה ונופש, לחניונים (קמפינג), לתחנות דלק, לבריכות שחייה מסחריות או לכל מטרה עיסקית אחרת שאינה משק-חקלאי".

בדברי ההסבר שהובא בפני חברי מועצת מקרקעי ישראל בישיבתה מיום 11.5.1989 נאמר במפורש בעניין זה כי" הועדה החקלאית של המועצה דנה בנושא בישיבתה מיום 18.4.89 הוועדה החליטה על שינוי לפיו שימוש למפעל יהיה לא רק לאגודה, או לתאגיד בשליטתה, אלא גם לחבריה שיקבלו המלצתה. התיקונים הדרושים נעשו בהתאם."

התייחסות ממ"י לישוב החקלאי ולחבריו כחוכרים לדורות

ההוראות דלעיל מתוך חוזה החכירה לדורות לו זכאית אגודת הישוב החקלאי עפ"י החלטה 416 מקבלות משנה תוקף נוכח התייחסותו הרשמית והעקבית של מינהל מקרקעי ישראל אשר הוצגה מספר רב של פעמים לפיה לאגודת ישוב חקלאי ולחבריה זכויות כחוכרים לדורות לכל דבר ועניין על אף שטרם חתמו על חוזה החכירה.

ראו חוזרנו 11/2011 "התייחסות ממ"י לישוב חקלאי כחוכר לדורות".

בעניין זה מדגישה השופטת רונן בפס"ד את עדותה על גבי שולה בן צבי מנהל אגף חקלאי בממ"י על פיה "היחס אל התובעים דה פקטו היה כאל חוכרים גם בטרם נחתמו עמם הסכמי החכירה."

לאור האמור, אנו סוברים כי לבעלי הנחלות זכויות לעשות שימושים תעסוקתיים שאינם חקלאיים במקרקעין ובכללם שימושים למסחר ותעשייה.