לאחרונה פורסמו מספר פסקי דין בנושא זכויות מים ואכיפת השימוש במים, להם השלכות על משק המים בהתיישבות -

1. הספקת מים לסרבני תשלום

בית המשפט העליון בשבתו, כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 7262/00) דן בערעור של ועד מקומי על פסק דין של בית משפט מחוזי בנצרת שאסר על הועד המקומי להפסיק את אספקת המים לחבר בעל חוב.

הערכאה הראשונה כאמור אסרה על הועד המקומי להפסיק את אספקת המים ונסמכה בעיקר על סעיף 3 לחוק המים הקובע:

"זכות הפרט למים 3. כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות

חוק זה"

וסעיף 102 לחוק המים:

"תקנות בדבר הפסקת

אספקת מים 102. שר החקלאות רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת המים

לקבוע בתקנות את המקרים והתנאים שבהם רשות מים

רשאית להפסיק זמנית או לצמצם זמנית הפסקת מים".

כאן המקום להדגיש כי עד היום לא הותקנו תקנות מכוחו של סעיף זה.

בית המשפט העליון בקבלו את הערעור קבע:

"אכן, לא נמצאת בחוק המים עצמו הוראה המאפשרת "ניתוק" בגין אי תשלום. הנחת הבסיס בחוק היא כי לכל אדם זכות לקבל מים בעבור תשלום. לדברים אלה, שהובהרו בענין כפר פינס וצוטטו לעיל תחולה רחבה על כל "תושבי המדינה" ואין הם מוגבלים ליחסי אגודה שיתופית – חברים. הישוב מוכן ומזומן לספק למשיב מים בתשלום, ואין החוק מחייבו להוסיף ולספק מים בלא תשלום. במערכת היחסים החוזית שבין הישוב לבין מקורות, צפויים כאמור, כל תושבי הישוב לניתוק, בגין אי תשלום חוב מים. על כן, אך סבירה היא פעולתה של הרשות המינהלית (ועד מוניציפאלי) שביחסים בינה לבין המשיב, שהוא סרבן תשלום, אין היא מוכנה להוסיף ולספק לו מים ללא תשלום."

לסיכום קובעת כבוד השופטת מ. נאור:

"הנחת הבסיס של חוק המים היא שמים מסופקים תמורת תשלום. בנסיבות הענין שבפנינו על רקע מערכת היחסים שבין המושב למשיב, בשים לב לטיעונים ולראיות שהובאו בערכאה הראשונה אין מקום לחייב את המושב להמשיך לספק מים למשיב, בלא תמורה, הכל בכפוף למתן התראה הולמת. השאלה הכללית והרחבה בדבר טיבה והיקפה של הסמכות המסורה לרשות מקומית לנתק מים תמתין להכרעה בנסיבות מתאימות. עם זאת, רשמנו לפנינו את הצהרת המערער שאם יבקש זאת המשיב, ייפתחו המים לסירוגין כל 24 שעות למשך שעתיים."

2. שיוך הזכות לשימוש במים

פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בנצרת דן בשיוך הזכות להקצאת מים

(א99/ 000621).

השאלה המרכזית שעמדה להכרעה בבית המשפט הייתה האם עצם הקצאת מים ע"י נציב המים לאגודת יעלה מבטל למעשה את הנוהג והנוהל שהיה קיים בשימוש במים של חלק מחברי האגודה.

בפני בית משפט עמדה תביעת חבר באגודה שביקש לאכוף פסק בורר כנגד האגודה המחויבת לספק לו מים בהתאם לחלקו היחסי במכסת מי הקולחין של האגודה.

הנתבעים, חמישה מחברי האגודה שהתאגדו כחברה בשם נמרץ, טענו כי הזכות הרשומה ברשיון של האגודה שייכת להם מכח יצירתה על ידם במשך שנים רבות עוד בתקופה בה לא היה ביקוש למי קולחין כלל.

בית המשפט קובע:

"זהו, אם כן, מצב הענינים העובדתי, כפי שקבעתיו מתוך מסכת הראיה שהובאה בפניי. ומסכת עובדות זו מוליכה למסקנה, כי הזכות למים היתה ונותרה בידי נמרץ או חברי נמרץ (נתבעים 8-4), ולא בידי יעלה. זכות זו נרכשה מכוח שימוש שעשו אלה משך שנים רבות, מאז שנות השישים ועד הלום. לאופן שבו נרכשת זכות למים ראה סעיף 7 לחוק המים, התשי"ט – 1959 הקובע לאמור –

" לעניין חוק זה אין נפקא מינה אם זכות למים נוצרה על פי דין – לרבות חוק זה – או על פי הסכם או נוהג או באופן אחר...".

אם כך, זכותם של נתבעים 8-4 למים יונקת את כוחה מן השימוש שניתן להם לעשות במים בידי כל הגורמים הנוגעים בדבר (משרד החקלאות, נציב המים, עיריית עפולה), מאז שנות השישים ועד היום. יכול אתה ליחס את מקור הזכות להסכם (שנכרת במשתמע בין הנתבעים 8-4 לבין הגורמים שנתנו בידיהם להשתמש במים), הוא יכול לבוא מן הנוהג, זה ששרר משך עשרות בשנים ושעל פיו עשו הנתבעים 8-4 לבדם, שימוש במים, והוא יכול לנבוע מן השימוש ההיסטורי שעשו אלה במים בהסכמתם של כל הנוגעים בדבר, כשהם משקיעים מהונם כספים על מנת לעשות את השימוש במים אלה. כל אלה נתנו בידי הנתבעים 8-4 זכות להשתמש במי הקולחין."

לסיכום קובע בית המשפט:

"סיכומם של דברים, יעלה אמנם קיבלה מאת שלטונות המים הקצבה פלונית של מי קולחין; ואולם הזכות המהותית למים היתה לנמרץ, ולה לבדה. הזכות המהותית של הנתבעים 8-4 לא נפגעה כתוצאה ממתן רשיון ההפקה ליעלה; ואם בכל זאת ניתנה ליעלה הזכות, במקום נמרץ, הרי שיעלה העבירה את הזכות לנמרץ במלואה, והסכם זה עומד במלוא תוקפו והוא נותן לנתבעים 8-4 זכות בלעדית לשימוש במים הקולחין שהוקצו ליעלה."

להבהרת הנושאים ולסוגיות נוספות בנושאי מים ניתן לפנות למר צ'סנר יעקב במשרדנו.