הנדון: קיזוז הנחות גבייה מרוכזת אגרות טלוויזיה עבור השנים 1981-1994

1. סעיף 29(א)(2) לחוק רשות השידור, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק) הסמיך את השר הממונה על ביצוע החוק, לתת הנחה בתשלום האגרה, המוטלת על מחזיק מקלט טלוויזיה, אם התשלום של האגרה נעשה מראש "או באמצעות גבייה מרוכזת". מכוח סמכות זו הותקנה תקנה 3(ד) לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה) תשמ"א-1981 (להלן - התקנה או תקנת ההנחה בגין גביה מרוכזת). תקנת ההנחה בגין גבייה מרוכזת קבעה כי "המשלם את מלוא אגרת הטלוויזיה שהוטלה לפי תקנות אלה באמצעות גבייה מרוכזת יהיה זכאי להנחה של 5% ממלוא האגרה; הוראה זו לא תחול על תשלום אגרה מוקטנת".

תקנה ההנחה בגין גביה מרוכזת

2. תקנת ההנחה בגין גביה מרוכזת - וההנחה היתה צנועה (5% בלבד) - היתה בתוקף החל מה-1 באפריל 1981 וכלה ביום ה-1 בפברואר 1994, קרי: תקופה של כ-13 שנה. ביום ה-1 בפברואר 1994 בוטלה התקנה, ומאז לא יושמה הסמכות הנתונה לשר להעניק הנחה בגין גביה מרוכזת של אגרת הטלוויזיה.

3. החייב באגרת הטלוויזיה איננו הבעלים של מקלט הטלוויזיה אלא המחזיק במקלט. במרבית הקיבוצים והמושבים השיתופיים בארץ, רוב רובם של מקלטי הטלוויזיה, נמצאים בדירות החברים. החבר הוא המחזיק במקלט הטלוויזיה. לפיכך, אם הקיבוץ שילם - בתקופת תוקפה של תקנת ההנחה בגין גביה מרוכזת - את אגרת הטלוויזיה המוטלת על החייבים באגרה, הלא הם החברים המחזיקים במקלטי הטלוויזיה, הרי שזוהי גבייה מרוכזת של האגרה עבור רשות השידור.

הימנעות רשות השידור ממתן ההנחה

4. אף על פי שהקיבוצים גבו ושילמו את האגרה בצורה מרוכזת, תוך הענקת הטבה כלכלית וארגונית (לוגיסטית) משמעותית לרשות השידור, נמנעה הרשות ממתן ההנחה בגין גביה מרוכזת על ידי ניכוי מהחיוב (ניכוי של 5% מהאגרה המלאה) שנשלח לתשלום האגרה בקיבוצים. יוצא, כי בתקופה הרלבנטית, בה היתה התקנה בתוקף (כאמור, כ-13 שנה), לא נאכפה, בפועל, תקנת ההנחה בגין גביה מרוכזת. היא נותרה בקרן זווית, כאבן שאין לה הופכין.

השתלשלות ההליך המשפטי

5. בשנת 1998 הגישו קיבוץ חצרים וחבר הקיבוץ תובענה, ובקשה לאשר את התובענה בתור תובענה ייצוגית, כנגד רשות השידור וזאת בגין שלילת ההנחה הקבועה עבור גביה מרוכזת במהלך השנים שטרם התיישנו דאז. בשלב הראשון (בית המשפט המחוזי בבאר-שבע) אושרה בקשת הקיבוץ לאשר את התובענה בתור תובענה ייצוגית, אולם בסופו של יום - והשנה היא 2005 - בוטל אישור התובענה כתובענה ייצוגית בבית המשפט העליון וזאת עקב טעמים דיוניים וטכניים.

6. התוצאה הינה שרשות השידור שללה, שלא כדין, מהקיבוצים את ההנחה הסמלית (5% בלבד) המגיעה לקיבוצים על פי דין (היינו: על פי תקנת ההנחה בגין גבייה מרוכזת).

על רקע מציאות מעוותת זו - וכפי שדיווחנו בחוזר 85/2004 ('הנחת תשלום מרוכז - אגרות רשות השידור) וביתר הרחבה בחוזר 26/2007 ('החזרי כספי אגרות רשות השידור לקיבוצים') - החל מאבק משפטי כנגד רשות השידור. מאבק זה - אותו מוביל עו"ד רון רוגין - כולל שתי זרועות: האחת - עתירה לבג"צ לצורך השבת עטרה ליושנה וקביעת הנחה בגין גביה מרוכזת (בג"צ 731/05 קיבוץ לוחמי הגטאות ואח' נ. רשות השידור).

השנייה - הליך משפטי בבית המשפט המחוזי בבאר שבע על מנת לקבל סעד הצהרתי על זכות הקיבוצים לקזז את הזכאות המגיעה להם מרשות השידור (בגובה שלילת ההנחה של גבייה מרוכזת לה היו זכאים במהלך התקופה שהחל מ-1981 ועד 1994) כנגד החיובים השוטפים של רשות השידור.

כפי שפרטנו בחוזר 26/2007 הוגשה בבית המשפט המחוזי תובענה כנגד רשות השידור לצורך קבלת סעד הצהרתי, על פיו הקיבוצים רשאים לקזז את ההנחה שהגיעה להם מכוח התקנה אל מול חיובי האגרה של רשות השידור. רשות השידור ביקשה לסלק את תובענת הקיבוצים - סה"כ 164 במספר - על הסף. רשות השידור העלתה שלל טענות סף, ובראשן שתי טענות: טענה במישור ההתיישנות וטענה במישור העדר זכות הקיזוז. במישור ההתיישנות, הטענה היא כי הזכאות של הקיבוצים (וחברי הקיבוצים) כפופה להתיישנות היות וחלפו מעל לשבע שנים מאז קרות האירוע המזכה בהנחה, ולא הוגשה תביעה במהלך פרק זמן זה. במישור העדר זכות הקיזוז, טענה רשות השידור כי הזכאי להנחה הוא חבר הקיבוץ (ולא הקיבוץ) לכן יש לדרוש מחברי הקיבוצים עצמם - ולא רק הקיבוצים - להגיש את התביעה כנגד רשות השידור.

דחיית טענות רשות השידור ע"י בימ"ש מחוזי באר שבע

7. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' ואגו) דחה - זו החלטה מה-1 במרץ 2007 - את טענות הסף של רשות השידור וקבע כי על רשות השידור להשיב לגוף הדברים, היינו: האם אכן המבנה הארגוני של תשלום האגרה באמצעות הקיבוץ מהווה "גבייה מרוכזת" על פי התקנה, והאם הזכאי להנחה הוא הקיבוץ או חבר הקיבוץ (שאז קמה ועולה שאלת משנה והיא האם הקיבוץ רשאי לפעול בשמו על מנת לממש את ההטבה המגיעה לו).

הפניה לבימ"ש העליון והחלטתו

8. רשות השידור לא אמרה נואש אף לאחר החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע. היא הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3027/07 רשות השידור נ. קיבוץ אורים ו-163 אחרים).

9. בית המשפט העליון (כבוד השופט א' גרוניס) דחה (פסק דין מה-9 באוגוסט 2009) את מרבית טענות רשות השידור תוך שהוא מבהיר כי "עלינו לזכור כי אנו נמצאים רק בתחילת ההליך. לא בכל הנושאים שאותה עוררה המבקשת", היא רשות השידור, "בבקשת רשות הערעור יש טעם להכריע בגדר בקשה לסילוק על הסף".

בית המשפט קבע כי הסעד המבוקש על ידי הקיבוצים - סעד לקבלת הצהרה (סעד הצהרתי) על זכות הקיזוז - הוא המסלול הדיוני (פרוצדורלי) הראוי "הן משיקולים של יעילות מערכתית והן משיקולים הנוגעים לבעלי הדין".

10. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי על מנת לייעל את ההליך, מן הראוי כי הקיבוצים לא יסתפקו רק בדרישה לסעד הצהרתי על זכות הקיזוז. בית המשפט קבע כי על הקיבוצים לכמת - כבר כעת, במסגרת התובענה - את הסכום המשוערך אשר נשלל מהם בגין אי מתן הנחה בגין גביה מרוכזת.

כימות דרישת הקיזוז של הקיבוצים צריך להיעשות תוך 45 ימים ממועד פסק הדין, ואז אף תעלה השאלה הטכנית בדבר חובת תשלום אגרת משפט - האם כנהוג בתביעה כספית (2.5% מסכום הסעד המבוקש) או שמא כנהוג בתביעה לסעד הצהרתי.

סיכום ביניים למצב הנוכחי

11. התוצאה הינה כי ההליך בבית המשפט המחוזי בבאר שבע צלח - בכפוף למסירת נתונים בדבר כימות גובה הקיזוז המבוקש - את המכשולים המקדמיים, וכעת ניתן לדון בטיעונים לגופם.

12. יש להצטער כי רשות השידור נוקטת במדיניות של סחבת, הערמת מכשולים טכניים והכבדה מיותרת, שעה שהנתון היסודי והאלמנטרי - היא עצמה, במו ידיה, שללה מהקיבוצים את הנחת הגבייה המרוכזת הקבועה בדין - הוא פשוט כשמש בצהריים.

ההליכים המשפטיים נמצאים, איפוא, בשלב מוקדם יחסית; נעדכנכם בעתיד בהתפתחויות מהותיות, ככל שתהיינה, במחלוקת זו.

לפרטים ולהבהרות ניתן לפנות למר שמעון גדיש או למר אורן אור במשרדנו בעפולה.