שלוש ערכאות משפטיות צידדו בעמדת מושב צפריה לפיה, רכישת נחלה מתוך משבצת הנחלות החקלאיות של הישוב החקלאי, מותנית בהסכמתו.

ביהמ"ש העליון דחה בקשת רשות ערעור, רע"א 7457/07 רמי וסמדר חג'אמה נגד צפריה מושב עובדים להתיישבות דתית שיתופית בע"מ ועדנה שמידוב.

בית משפט השלום בראשל"צ קיבל את התובענה שהגישה האגודה והעניק לה סעד הצהרתי לפיו המבקשים אינם רשאים לרכוש, לשכור או להחזיק בנחלה במושב צפריה.

ביהמ"ש המחוזי בת"א – יפו דחה את הערעור שהגישו המבקשים ועל כך הגישו הם בקשת רשות ערעור לעליון.

נסיבות המקרה

המבקשים ניסו להתקבל כחברים במושב צפריה, אך נדחו מאחר ולא עמדו בתנאי קבלה הקבועים בתקנון האגודה - העדר הרשעה פלילית במשך 10 שנים וניהול אורח חיים דתי.

המבקשים לא השיגו על החלטה זו בדרכים הקבועות בתקנון האגודה. כשנה לאחר מכן, כרתו המבקשים הסכם עם המוכרת, שהייתה באותה עת חברה באגודה, במסגרתו רכשו את זכויותיה בנחלה חקלאית במושב.

המוכרת החזיקה בקרקע כ"ברת רשות" וזאת מכח הסכם בין האגודה, מנהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית (להלן: ההסכם המשולש).

ההסכם המשולש קובע כי אין להעביר זכויות חבר באגודה בלא אישור מראש של המינהל ובלא הסכמת הסוכנות, אשר תינתן לאחר שזו האחרונה קיבלה את המלצת האגודה לכך.

כמו כן, בהסכם המכר נקבע כי הצדדים מודעים לכך שלשם העברת הזכויות בקרקע דרושה הסכמת האגודה, וכי האחריות להשגת הסכמה זו מוטלת על המבקשים. ואולם, למרות שהאגודה לא נתנה את הסכמתה להעברת הנחלה ואף הודיעה למוכרת על התנגדותה לקבלת המבקשים כחברים באגודה, נחתם הסכם המכר והמוכרת מסרה את החזקה בנחלה למבקשים אשר עברו להתגורר בה.

על רקע זה עתרה האגודה לבית משפט השלום על מנת שזה יעניק לה סעד הצהרתי לפיו המבקשים אינם רשאים לרכוש כל זכות בקרקעות האגודה.

במסגרת ניהול ההליכים ניתן צו מניעה זמני נגד המבקשים, אך אלו לא קיימו אותו והמשיכו להתגורר במושב.

שלוש ערכאות צידדו בהחלטת האגודה

בית משפט השלום קיבל את התובענה והעניק לאגודה את הסעד ההצהרתי המבוקש. בית המשפט עמד על כך שהחובה לקבל את הסכמת האגודה טרם רכישת נחלה במושב, הכוללת גם את הצטרפות הרוכש כחבר באגודה, מעוגנת בתקנון ובהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 970, שעניינה בבעלי נחלה שמבקשים להפסיק חברותם באגודה.

אשר להחלטה שלא לקבל את המבקשים כחברים באגודה עקב אי-עמידתם בתנאי התקנון, קבע בית המשפט כי ההחלטה נראית סבירה על פניה וכי מכל מקום, משהמבקשים כלל לא טענו נגד ההחלטה ולא נקטו בהליכים המתאימים לבטלה, ובמקום זאת בחרו לקבוע עובדות בשטח ולרכוש חלקה במושב, הרי שאין להתערב בהחלטה.

ביהמ"ש נתן פסק דין המצהיר כי המשיבים אינם רשאים לרכוש ו/או לשכור ו/או להחזיק (או לתפוס חזקה) בכל נחלה ו/או משק במושב צפריה ובכלל זה במשק שרכשו.

מאליו ברור כי הכוונה גם לכל חלק מהמשק והנחלה, לרבות יחידת המגורים ו/או שטח הקרקע עליו עמדה יחידת המגורים, וכן המחסן וכל חלק אחר, בנוי ושאינו בנוי. כמו-כן הצהיר ביהמ"ש כי המשיבים אינם רשאים לבצע כל פעולה (בין שהיא בגדר דיספוזיציה משפטית כגון מכר, העברה, השכרה, משכון ושיעבוד וכיו"ב), ובין שהיא פעולה פיזית (כגון בניה, הריסה, שינוי וכיו"ב) בכל נחלה ו/או משק במושב או כל חלק מהם.

המבקשים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, אשר אימץ את נימוקיו של בית משפט השלום וקבע כי לא מתקיימות בעניין נסיבות המצדיקות התערבות בפסק הדין.

כאמור, המבקשים הגישו בקשת רשות ערעור לעליון כאשר טענתם המרכזית היתה כי ההסכם המשולש אינו מקנה לאגודה זכות וטו באשר להעברת קרקעות במושב, וכי עמדת האגודה אינה יכולה לעלות לכדי מגבלת עבירות על קניינו של מחזיק בקרקע. עוד טענו המבקשים כי לאגודה אין כל עילת תביעה נגדם שכן הגורמים המוסמכים להורות על סילוק ידו של רוכש הם המינהל והסוכנות בלבד כבעלי הזכויות בקרקע.

כמו כן, העלו המבקשים טענות שונות באשר לטעמים שעמדו ביסוד החלטת האגודה שלא לקבל אותם כחברים בה. המבקשים לא הכחישו את העובדה כי הם מתגוררים בנחלה במהלך חמש השנים האחרונות, וזאת בניגוד לצווים שיפוטיים, אך טענו כי אין בכך כדי למנוע דיון בטענות המשפטיות אותן העלו.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה מן הטעם שביהמ"ש העליון ייעתר לבקשה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" רק במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית או משפטית החורגת מגדר עניינם של הצדדים. ביהמ"ש לא מצא כי העניין הנדון אכן מעורר שאלה עקרונית כזו המחייבת את הכרעתו:

ראשית, בית משפט השלום דחה את טענת המבקשים לפיה ההסכם המשולש מקנה לאגודה אך ורק זכות "לחוות דעתה" ביחס לרוכשי קרקעות במושב, וקבע כי לשם רכישת קרקע יש חובה לקבל את הסכמת האגודה. ביהמ"ש העליון לא מצא מקום להתערב בקביעה זו, שכן היא נתמכת בלשון תקנון האגודה – שהוא המסמך המחייב את חברי האגודה - הקובע במפורש כי רכישת קרקע בנחלה כוללת הצטרפות לאגודה, אשר מחייבת לקבל את הסכמת האגודה לכך, ואף באה לידי ביטוי בלשון הסכם המכר.

שנית, שאלת תוקפם של הסכמים להעברת זכויות בקרקע באגודות שיתופיות, במישור שבין הרוכש לקונה, נבחנה על-ידי בית המשפט העליון לא פעם, כאשר נקודת המוצא הייתה כי הסכמת הצדדים אינה מחייבת את הגורמים המיישבים ואינה גוברת על הוראות התקנון וההסכם המשולש. גם בעניין הנדון ברור כי הסכם המכר - יהא תוקפו במישור שבין המבקשים למוכרת אשר יהא - אינו יכול להצמיח למבקשים כל זכות כלפי האגודה. מעבר לכך, במקרה דנן אין כל חולק כי המבקשים ידעו על סירוב האגודה לקבלם כחברים בה, אך החליטו לפעול על דעת עצמם, תוך התעלמות מסירוב זה. בנסיבות אלו אין לאפשר לצדדים "לעקוף" את ההליכים הקבועים בתקנון האגודה להצטרפות אליה, על-ידי כריתת הסכם עם חבר באגודה.

באשר ליתר טענותיהם של המבקשים, לא מצא ביהמ"ש העליון מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט השלום, אשר דן בהן אחת לאחת באופן מנומק. זאת, גם בהתחשב בהתנהלות המבקשים לאורך ההליך ובכך שעשו דין לעצמם והתעלמו, כאמור, מצווים שיפוטיים.

עוד הוסיף ביהמ"ש העליון, כי בבקשה שלפניו הרחיבו המבקשים את היריעה בנוגע להחלטת האגודה שלא לקבלם כחברים בה. ואולם, משהמבקשים בחרו שלא להגיש ערר על החלטה זו בדרך הקבועה לכך בתקנון, אין הוא דן בטענות אלו.

לפסק דין זה חשיבות עצומה בהיותו נותן גיבוי מלא לאגודה ולהחלטותיה ובכך מאשר, למעשה, את קיומה העצמאי והבלתי תלוי.

לפרטים נוספים ניתן לפנות לעו"ד שרון בכר במשרדנו בת"א.