ביהמ"ש המחוזי בנצרת, חייב פעם נוספת את מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל") להקצות נחלות במושב אלמגור חרף החלטת המינהל להקפיא את איוש הנחלות מיום 30/4/2003 וההחלטה המרחיבה אותה, לאזור עדיפות א', מיום 14/1/2004 (674/05, אלמגור מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נגד מינהל מקרקעי ישראל).

בפעם הקודמת חייב ביהמ"ש את המינהל להקצות נחלה / משק חקלאי במושב אלמגור בדצמבר 2006 במסגרת תביעתו של בן הגיא דקל, הפ 276/05. כב' השופטת מוניץ מתחה ביקורת על התנהלות המינהל בקשר ליישום שינוי הנוהלים כאמור, וקיבלה את טענת המבקש להצהיר כי הוא זכאי להקצאת נחלה על שמו, הגם שהחלטת ההקפאה כבר היתה בתוקף. ראו חוזרינו מס' 100/2006– "שינוי נוהלי מדיניות מקרקעין מחייב הוראות מעבר" שם סקרנו את נסיבות המקרה והחלטת ביהמ"ש.

בחוזרנו מספר 77/2006 "הקפאת איוש הנחלות חריגת המינהל מסמכויותיו", עמדנו בהרחבה על חריגת המינהל מסמכויותיו בעת קבלת ההחלטה להקפיא את איוש הנחלות. בחוזרנו מס' 63/2005 "איוש הנחלות במושבים – חריגת המינהל מסמכויותיו" הבאנו את חוות הדעת הרחבה המנומקת והמפורטת של עו"ד חיים פרוכטר אשר הוגשה למועצת מקרקעי ישראל (ועדת המשנה) ב- 11.8.2005 אשר קובעת שלאגודות יש זכויות מוקנות בכל הנחלות שטרם אויישו והן רשאיות לשווק אותן ככל חוכר נחלה אחר.

רקע

בשנת 1993, קיבל מושב אלמגור החלטה, בתיאום עם המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית ועם הרשות לתכנון ופיתוח החקלאות, ההתיישבות והכפר, בדבר קליטת הבנים החוזרים במסגרת הנחלות שטרם אויישו, קבלתם כחברי האגודה ורישומם כמתיישבים בסוכנות היהודית והפנייתם אל המינהל כדי שיאשר הקצאת נחלות שנמסרו להם ע"י המושב.

התובעים (17 בני אלמגור החברים באגודת המושב ) המציאו למינהל את המסמכים והאישורים שהתבקשו, בקשר עם הקצאת הנחלות על שמם.

לאחר שתהליך הקצאת הנחלות לידי הבנים ובכללם התובעים היה בעיצומו, ניתן בשנת 1994 לערך, צו איסור דיספוזיציה, והוטלו עיקולים ביחס לשטח המשבצת של המושב, זאת עפ"י החלטת המינהלה להסדרים במגזר החקלאי. עקב כך, התנהלו הליכים לשם הסדרת חובות האגודה. הליכים אלה נמשכו זמן רב ועד להסרת העיקול וצו המניעה, לא ניתן היה לבצע הקצאת נחלות, שכן המינהל דרש להמציא לידו את החלטת המשקם באשר להסדרת חובות המושב, וכן את אישור המשקם בדבר החרגת השעבודים משטחי הנחלות המיועדות להקצאה.

בדצמבר 2003 ניתן אישור המשקם למינהל בדבר ביטול העיקול וצו המניעה ביחס למספר נחלות באגודה ובכללן הנחלות נשוא התביעה.

ביום 30/4/03, קרי כ- 8 חודשים לפני שניתן אישור המשקם, התקבלה החלטת הנהלת המינהל שהקפיאה את הוראת אגף 31. החלטה זו הקפיאה את איוש הנחלות במושבים, במרכז הארץ ובאזור עדיפות ב', עד לגיבוש עמדת המינהל בנושא והבאתו לדיון במועצת מקרקעי ישראל.

למרות שהחלטת ההקפאה ניתנה חודשים ספורים לפני שניתן אישור המשקם, הקצה המינהל 16 נחלות חדשות במושב, לאחר ההקפאה, אולם לא לתובעים (המינהל גרס כי אלמגור נמצא באזור עדיפות א', מה שהתברר מאוחר יותר כטעות).

ביום 14/1/04 התקבלה החלטת הנהלת המינהל ולפיה הורחבה הקפאת איוש הנחלות גם ביחס לאזור עדיפות א'. מאותו מועד חלה ההקפאה הלכה למעשה גם על אלמגור.

בתובענה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי בנצרת, נתבקש ביהמ"ש להצהיר כי התובעים זכאים להירשם כחוכרים של משק חקלאי (נחלה) במושב אלמגור, וכי הימנעות המינהל מלהשלים את ההקצאה על שמם, נעשתה שלא כדין.

לשיטתם, הימנעות המינהל מהשלמת הליך אישור ההקצאות, מהווה הפרת התחייבויות המינהל כלפיהם, בין אם מדובר על התחייבויות חוזיות הנובעות מיחסי המינהל והמושב, על פי "חוזה המשבצת" שנחתם ביניהם, ובין אם בשל הפרת מצגים שהציג המינהל בפני התובעים, ואשר עליהם הסתמכו.

לטענתם, המינהל התנהג ופעל בחוסר תום לב כלפיהם.

החלטת ביהמ"ש

הואיל והעובדות והטענות זהות בשתי התובענות – זו הנדונה כאן וזו שנדונה בעניין בן הגיא דקל שציינו לעיל, אימץ כב' השופט בנימין ארבל את פסק דינה של כב' השופטת מוניץ המפורט והמנומק.

ביהמ"ש קבע שהתובעים אינם יכולים להיבנות מן הטענה כי יש להקצות להם נחלה בשל כך שהמינהל המשיך בהקצאת נחלות פנויות למתיישבים אחרים מתוך טעות.

ביהמ"ש בפסיקתו התייחס לעיקרון ההסתמכות וביקר את המינהל על כך שלא דאג להוראות מעבר להחלטה המקפיאה וכן המשיך לטפל בעניינם. כמו כן ביקר את העובדה כי המינהל יצר כלפי התובעים מצג שווא, הפר את חובת ההגינות וחרג ממתחם הסבירות:

"אין בידי לקבל את טענת המינהל כי התובעים נמנעו משך שנים רבות לפעול בדרך ראויה. זאת, בעיקר לאור העובדות העולות מן התיק. לא מצאתי בתשובת המינהל כל נימוק משכנע לשאלה מדוע לא יסתיימו ההקצאות, לפחות לחלקם של התובעים, אשר כלפיהם יצר המנהל מצג. התנהגותו של המנהל, ובעיקר בדרישתו לתשלום דמי חכירה בחלוף כ- 3 שנים לאחר החלטת ההקפאה, יש חריגה משמעותית ממתחם הסבירות והפרה של חובת ההגינות כלפי התובעים. החלטת המינהל מיום 18/08/2004, הדוחה את בקשותיהם של 15 מהתובעים בתיק זה, אינה ברורה, שרירותית ואף אינה מנומקת."

ביהמ"ש התייחס גם לעובדה כי הצורך בהוראות מעבר הינו הכרחי:

"איני מוצא טעם בדברי המינהל. החלטת ההקפאה הראשונה באשר לאזור עדיפות ב' והמרכז ניתנה כבר בשנת 2003. ואילו החלטת ההקפאה באשר לאזור עדיפות לאומית א' ניתנה בתחילת שנת 2004. אם כך רואים אנו כי פרק זמן ממושך של מס' שנים וטרם ניתנה החלטת המינהל בנושא, תוך השארת כאלה ואחרים תלויים בין מעלה למטה. לטעמי, אי התקנת הוראות מעבר, פוגעת באינטרס ההסתמכות של הציבור בכלל ובפרט, של אלה אשר סמכו על הטיפול של המינהל בהקצאת נחלות, שהטיפול בהם היה בעיצומו וחלקם נדרשו אף להמציא אישורים שונים. פועלו זה של המינהל פגע בעקרון נוסף, אשר היה צריך להנחות אותו במדיניותו – והוא שיקולי הצדק, וההגנה על אינטרס ההסתמכות, כהיבט של עקרון זה ...

אסכם כי שיקולי צדק והגינות הם שיקולים חשובים, אשר המינהל היה צריך לפעול על פיהם ולהביאם בחשבון בהפעלת סמכותו. במקרה שלנו לא נשקלו הדברים כראוי." (הדגשות שלי - ב.מ.)

ביהמ"ש קיבל את תביעתם של 14 מהחברים, להם קבע שהיו זכויות מוקנות, וחייב את המינהל לסיים את הליך ההקצאה:

"אולם, בענייננו מדובר בהצטברות של מספר פגמים ממשיים. פגמים אלה מובילים, מן הפן הציבורי והאינטרס הצדק החברתי, ותקינות ההליך המנהלי, לתוצאה, לגבי התובעים 3, 6-18 ההחלטה של המנהל תבוטל לאלתר."

הערות והארות

1. בית המשפט לא דן בזכויותיו המוקנות של המושב להקצות נחלות אותם הוא מחזיק כדין במשך עשרות שנים ראו חוו"ד עו"ד חיים פרוכטר לעיל.

2. ביהמ"ש אמנם קיבל את התביעה אך נמנע מלהכריע בסוגיית חריגתו של המינהל מסמכותו

   בקבלת החלטה מדיניות מקרקעין מובהקת הנתונה אך ורק בידי מועצת מקרקעי ישראל אשר מדיניותה לא השתנתה בנושא איוש הנחלות גם ב- 4 שנים(!) שחלפו מהחלטתו של המינהל להקפיא איוש הנחלות.

3. אזור העדיפות הרלוונטי להקצאת נחלה / משק חקלאי הוא זה הנקבע על ידי משרד החקלאות.

   מושב אלמגור היה ונשאר באזור עדיפות א'. על כל המשתמע מכך לענין החלטות הנהלת המינהל בסמכות ושלא בסמכות.

לפרטים והבהרות ניתן לפנות לעו"ד שרון בכר במשרדנו בת"א.