כללי

בספטמבר 2005 ניתן פס"ד מפי ביהמ"ש העליון, ע"א 10419/03 תומר דור ואח' נגד רמת הדר – כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, שקבע כי החלטת אגודה שיתופית על קבלת או אי-קבלת חברים לשורותיה היא מקרה פרטי של החלטות המתקבלות בוועד האגודה ובאסיפה הכללית שלה, ולכן חלים כללי הביקורת השיפוטית הרגילים ולא אלה החלים על מקרה במגזר הציבורי.

ניתן לראות החלטה על קבלת חברים לאגודה כייחודית הן לאור הצורך לאפשר לאגודה מתחם רחב ביותר של שיקול דעת לחברי האגודה לבחור מי יצטרף אליהם ומי לא, והן לאור העובדה שקבלת חבר נוגעת לשלב טרום-חוזי של יחסי האגודה וחבריה עם צד שלישי שלאגודה אין כל התחייבות כלפיו, ולא ליחסי החברים בינם לבין עצמם. מכאן שנכון וראוי יהיה כי ההתערבות בהחלטותיה של אגודה שיתופית בדבר קבלת חברים לשורותיה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד.

האגודה זכאית שיהיה לה שיקול דעת עצמאי באשר לקביעה מיהם החברים שיצטרפו לשורותיה, ולא יהיה נכון לכפות עליה אנשים שלדעתה לא יתאימו ולא ישתלבו על-פי מטרות האגודה ורוח חבריה.

יחד עם זאת, החלטותיה צריכות להתקבל בתום לב ומשיקולים שאינם פסולים (כמו אפלייה או חוסר שוויון) ואין היא חייבת לנמק את תשובתה בהתחשב באופייה אלא במקרים בהם השיקולים התומכים בהטלת חובת ההנמקה עולים על אלו העומדים כנגד חובת ההנמקה.

נסיבות המקרה

ה"ה דור (להלן: "המערערים") רכשו קרקע פרטית בהוד השרון. הסכם הרכישה מעביר את זכויות הבעלות בקרקע ואינו מתייחס כלל לזכויות באגו"ש (להלן: "המשיבה") בה היו חברים המוכרים והוצאו ממנה בעקבות מכירת הקרקע כאמור. לאגוה"ש הסכם עם ממ"י לגבי חוזה משבצת שבתחומו מצויות נחלות ומשקי עזר, כאשר הקרקע שנרכשה ע"י המערערים אינה נמנית על אלה.

לאחר שרכשו את הקרקע, פנו המערערים למשיבה בבקשה להצטרף אליה כחברים, אולם זו דחתה אותם בתשובה לאקונית. לאחר פנייה נוספת של המערערים למשיבה, הוזמנו הם להשתתף באסיפה הכללית שתדון בערעורם. לאחר שהציגו עצמם בפני האסיפה הכללית נערכה הצבעה חשאית בה נדחתה קבלתם לאגודה.

ביהמ"ש המחוזי

המערערים פנו לביהמ"ש המחוזי וזה קבע כי "מדובר במערכת יחסים שבין פרט לבין אגודה פרטית המחזיקה נכסי מדינה" ולכן פסק כי אין לחייבה לקבל חבר נוסף או לנמק את סירובה.

ביהמ"ש קבע כי הזכויות בקרקע הן נפרדות מהזכויות באגודה, אשר נשארו בידי המוכרים. כמו כן המערערים לא טענו שיצמחו להם יתרונות מחברותם באגודה כמו קבלת שירותים ממנה, שלא יינתנו להם אחרת. בנוסף האגודה אינה גוף מוניציפאלי ואינה מושב או קיבוץ, ולכן אין מקום להשוואה לחובות ולכללים המוחלים על גופים אלו. ביהמ"ש אף בחן את תקנון האגודה ולפיו אין כל חובה שכל מי שמתגורר בתחומה יהיה חבר בה (התנאי הוא שמי שחבר בה יתגורר בתחומה).

לאור כל זאת קבע ביהמ"ש המחוזי כי אין לחייב את האגודה לקבל לשורותיה אדם כלשהו. בנוסף, מכיוון שהאגודה הינה תאגיד פרטי הכפוף לכללי המשפט הפרטי אין להחיל עליה חובות מן המשפט המנהלי כמו חובת ההנמקה.

ביהמ"ש העליון

עיקר טענתם של המערערים היתה כי מאחר והאגודה מחזיקה בקרקעות המדינה (על בסיס חוזה משבצת) שיקוליה צריכים להיות ענייניים והגונים וכן משום שחלים עליה כללי המשפט המנהלי, עליה לנמק את החלטתה.

עיקר טענותיה של האגודה הינם כי המערערים רכשו קרקע פרטית שאינה חלק מקרקעות המשבצת. בהסכם הרכישה לא הועברו למערערים זכויות המוכרים באגודה. החברות באגו"ש הינה אישית וולונטרית ולא ניתן לאלץ את האגודה לקבל לשורותיה אדם שאין היא רוצה בחברותו.

ביהמ"ש אימץ את החלטת המחוזי והבחין כמוהו בין חובותיה של אגודה מוניציפאלית כמו מושב או קיבוץ לבין אגודה פרטית כמו זו בעניין הנדון, וקבע כי מבחינת ההיבט המהותי הרי שההחלטה התקבלה בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות, לתקנותיה ולתקנון האגודה. גם מבחינת ההיבט הפרוצדורלי – היה הליך קבלת ההחלטה תקין. המערערים אף לא הלינו על ההליך הפרוצדורלי או ההליך המהותי.

לגישת ביהמ"ש, המערערים הלינו על ההיבט הנורמטיבי, אשר לפיו יש לבחון את סבירות תוכנה של ההחלטה והאם התקבלה בתום לב ובדרך מקובלת ואינה נוגדת את תקנת הציבור.

ביהמ"ש לא שוכנע ע"י המערערים כי החלטת האגודה התקבלה בחוסר תום לב או תוך הפרת כל חובה אחרת הנגזרת מן המשפט הפרטי. לדעת ביהמ"ש, השיקול הכלכלי שעמד בבסיס החלטת האגודה, אם בכלל, אינו בהכרח שיקול פסול.

חובת ההנמקה

הדין הכללי מחייב בהנמקה מכוח חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי"ט – 1958. אולם, חוק זה אינו חל בענייננו, אלא רק על רשויות ציבוריות.

למרות שלדעת ביהמ"ש ההנמקה תורמת לאיכות ההחלטה, אין מקום להחיל את חובת ההנמקה על האגודה במקרה הנדון וזאת בהתחשב בעובדה שאינה שייכת למגזר הציבורי אלא לפרטי.