ביום 14 ביולי 2005, אימץ ביהמ"ש העליון את פסיקת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, בעניין ה"פ (ב"ש)8016/03 דגני פניאל נגד מנהל מקרקעי ישראל ובאר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: 'דגני' ו'המושב' בהתאמה), אשר ביטלה את רישומי ממ"י לגבי העברת זכויות בחלק מנחלה.
עובדות המקרה
בשנת 1950 רכשו דגני ואשתו המנוחה זכויות חכירה, שנרשמו בפנקסי המקרקעין, בנחלה שבמושב באר טוביה.
ב- 1990, לאחר פטירתה של האישה, אישר ממ"י את העברת זכויותיה, כך שכל הזכויות בנחלה נרשמו על שמו של דגני.
הנחלה כללה את בית מגוריהם (להלן: הבית הגדול), בית מגורים קטן נוסף (להלן: הבית הקטן) ושטחים חקלאיים של כ- 25 דונם.
בשנת 1996 נכרת הסכם בין דגני למושב לפיו מוכר דגני למושב את כל זכויותיו בנחלה, למעט הבית הגדול וחלקת הקרקע עליה הוא בנוי בשטח של 980 מ"ר.
כוונת המושב היתה לייעד את השטח שנרכש לצורך הרחבה על דרך תכנון ופיצול אותם 25 דונם למגרשינו לבניה, בעוד שדגני מצידו היה מעוניין להמשיך להתגורר בבית הגדול ובחלקה עליה הוא בנוי (שם התגורר מעל 50 שנה).
דגני פנה לממ"י בבקשה להסכמתו ואישורו למכירה.
ממ"י מצידו התנה את האישור בתשלום דמי ההסכמה ולאחר תשלומו של זה נתן את אישורו לביצוע העברת הזכויות מדגני למושב. אולם, ממ"י בניגוד למפורט בהסכם המכירה ובבקשה
שהוגשה לו, העביר למושב את רישום הזכויות במלוא הנחלה כולל שטח הבית הגדול שלא נכלל באותו הסכם מכירה.
דגני פנה לממ"י וביקש את תיקון הרישום על דרך פיצולו כך שרישום הזכויות בבית הגדול והמגרש עליו הוא בנוי יוחזר לשמו.
ממ"י סירב לבקשתו בטענה כי לא ניתן היה כלל לפצל את הנחלה כפי שהוסכם בין דגני למושב שכן זה בניגוד לחוזה החכירה שנחתם בין דגני לממ"י וכי אישור ההסכם יסודו בטעות פקידותית, שהניחה כי הסכם המכירה מתייחס למלוא הזכויות בנחלה (ללא פיצול). משום שכך הסכמתו להסכם המכירה כפי שהוא אינה בת תוקף.
במועד זה חולקה כבר הנחלה למגרשים ע"פ תוכנית שאושרה, המגרשים שווקו למתיישבים חדשים ואלה בנו בתיהם, למעט המגרש והבית הגדול של דגני שלא הועברו על שם אדם אחר.
ביהמ"ש קבע
התנהלותו של ממ"י בהליכים אלה פגומה, מוטעית ובלתי ראויה.
ממ"י טוען שהסכם המכירה חסר תוקף ובטל מעיקרו מחד גיסא, שכן לא ניתן לפצל את הנחלה ולמכור חלקים ממנה. אולם, מאידך גיסא מצהיר הוא כי ההסכם תקף בכך שהוא רואה במושב כבעל הזכויות בבית הגדול, זאת על בסיס אותו הסכם מכירה, ואין הוא מוכן להשיב את רישום הזכויות בו על שם דגני.
בנוסף – על בסיס הסכמתו ואישורו להסכם המכירה פעל ממ"י בעצמו לאישור תכנית ההרחבה בשטח הנחלה וזו פוצלה ליחידות קרקע רבות, ששווקו על ידו, נמכרו לצדדים שלישיים ונבנו עליהם בתים. כך שנמנעה באופן מוחלט האפשרות להחזיר את המצב לקדמותו.
לגישת ביהמ"ש ממ"י מעמיד את דגני במצב בלתי נסבל לפיו הוא כופה עליו את מכירת זכויותיו בבית הגדול הגם שדגני מעולם לא התכוון לעשות כן ואין לכך זכר בהסכם המכירה ומצד שני אין הוא מאפשר את ביטול הסכם המכירה כיוון שלא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.
לפיכך קיבל ביהמ"ש את בקשתו של דגני וקבע כי זכויותיו בבית הגדול ובמגרש עליו הוא בנוי נותרו כפי שהיו מלכתחילה, בטרם נחתם הסכם המכירה עם המושב, ורישומי ממ"י לגבי העברת אותן הזכויות מהמבקש למושב - בטלות.