כללי

בע"א 6253/03, כפר מל"ל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית ואח' נגד שרה הרמן ואח', עלתה הסוגיה מה עולה בגורלן שזכויות הנובעות מכוח חברות באגודה שיתופית אשר לא הוזכרו בהסכם חלוקת עיזבון.

חברת מושב שנפטרה, הותירה אחריה זכויות חכירה במשק חקלאי ובקרקע חקלאית אותם רכשה/ירשה מבעלה וכן זכויות בקרקעות חקלאיות של המושב מכוח חברותה באגודה השיתופית.

שלושת יורשי המנוחה, שתי בנותיה (להלן: "הבנות") ונכד - בנו של האח המנוח, חתמו על הסכם 'חלוקה' של העיזבון (להלן: "ההסכם"), וקבעו כי הנכד יירש את זכויות החכירה במשק החקלאי ובשטח הנוסף לעיבוד חקלאי (להלן: "שתי החלקות").

כידוע על פי הדין ועל פי התנאי הנקוב בשטרי חכירה מקוריים ניתן להוריש את שתי החלקות כאמור, ליורש אחד בלבד – "בן ממשיך".

בהסכם אין כל התייחסות לזכויותיה של המנוחה כחברה באגודה השיתופית או כבעלת מניה בה ולזכויות הנובעות מכך וכן אין כל הסדר או 'חלוקה' לגבי זכויות אלו.

לאחר שנים (מאז חתימת ההסכם), התברר לשתי הבנות כי חלק מהקרקעות החקלאיות של המושב הופשרו לבנייה וכתוצאה מהשבחת הקרקעות ועליית ערכן צפוי שיתקבל פיצוי כספי בידי חברי המושב. או אז טענו האחיות כי הן זכאיות לחלקן היחסי (2/3) משווי זכויותיה של אמן המנוחה בקרקעות המושב או משווי השבחתן כתוצאה משינוי הייעוד כמידת חלקן בירושה.

החלטת בית המשפט

בית המשפט העליון קבע כי אין הבנות זכאיות לזכויות המנוחה באגודה וביטל את החלטת המחוזי שהכיר בזכותן לכך.

קביעתו של ביהמ"ש העליון מתבססת על לשון ההסכם ואומד דעתם של הצדדים כאשר חתמו עליו.

הבנות טוענות כי בעת החתימה על ההסכם לא היו מודעות לזכויות המוקנות לאמן המנוחה, כחברת האגודה, ברכוש האגודה.

הנכד טוען כי בעת כריתת ההסכם היה על הבנות לברר את כל זכויותיהן וכי חלפה תקופת ההתיישנות, שכן מאז שנפטרה אימן חלפו 24 שנים.

ביהמ"ש קבע כי על המשיבות היה לנהוג בזהירות סבירה בעת כריתת ההסכם, והיה עליהן לבדוק את אופיו וטיבו של הממכר ואת זכויותיהן במלואן, שכן אם נהגו כך היו מגלות את זכותן להיות מפוצות גם בגין זכויות אימן המנוחה באגודה. זאת על אחת כמה וכמה, שהיו מיוצגות ע"י עו"ד.

מרוץ ההתיישנות החל ממועד ההסכם בשנת 1982, שכן ההסכם הוא מקור הענקת הזכויות הנובעות מחברותה של המנוחה באגודה והוא המועד בו נולדה ונוצרה עילת התביעה ללא קשר לשווי הזכויות.

למרות העובדה שדי בקבלת טענת ההתיישנות בכדי לדחות את בקשת הבנות, התייחס ביהמ"ש גם לעניין פרשנות ההסכם.

ביהמ"ש מתחקה אחר המטרה הסובייקטיבית של ההסכם וזה מתייחס לשתי החלקות המסוימות. ההסכם אינו מתייחס כלל לשאלת קיומן של זכויות נוספות, הנובעות מחברותה של המנוחה באגודה השיתופית.

ביהמ"ש בוחן את ההסכם ששותק לגבי זכויות הבנות בחלוקת רווחי ההשבחה העתידיים לגבי קרקעות האגודה השיתופית. ושואל האם שתיקה זו מצביעה על 'ויתור' מצידן, או 'ישנו' על זכויותיהן?

כמו כן מתייחס ביהמ"ש לסעיף 31 לפקודת האגודות השיתופיות המסדיר את העברת זכויותיו של חבר שחברותו פקעה עקב מותו. לגישתו של ביהמ"ש – חזקה על הבנות שידעו דין זה, הגם אם הן לא ידעו את היקף הזכויות.

ביהמ"ש מגיע למסקנה כי העובדה שההסכם לא כלל כל תניה ביחס לזכויות המנוחה באגודה השיתופית, מכוח היותה חברת אגודה, מלמדת, כי הבנות למעשה ויתרו על כל זכות שהיתה מוקנית למנוחה מכוח חברותה באגודה השיתופית ולחילופין "ישנו" על זכויותיהן ולפיכך יכולות הן להלין אלא על עצמן.

בכך דחה ביהמ"ש העליון את בקשת הבנות, קיבל את ערעור הנכד וביטל את פסה"ד שניתן במחוזי.

לאור פסק דין זה ראוי כי בכל הסכם הדן בחלוקת עזבונו של חבר באגודה שיתופית תהיה התייחסות גם לזכויותיו המוקנות לו מכוח חברותו באגודה. הסכם שותק 'יזכה' כנראה, לפרשנותו של ביהמ"ש.