הנדון: הפקעת הנחלות שטרם אויישו – הצעת מ.מ.י

פגיעה חסרת תקדים בזכויות מוקנות

1. על סדר יומה של מועצת מקרקעי ישראל מונחת הצעת מינהל מקרקעי ישראל
להלאים/להפקיע את הנחלות שטרם אוישו במושבים.

הנימוק לפגיעה חסרת התקדים בזכויות מוקנות של המושבים אשר החזיקו הנחלות שטרם אוישו עשרות שנים ושילמו עליהם את מלוא מחירם ניתן בדברי ההסבר שצורפו להצעת ההחלטה כדלקמן:

" עפ"י הנהלים הקיימים, נוהג המינהל לאשר בהמלצת האגודה ו/או הסוה"י, מסירת זכויות למתיישב ראשון ללא כל תשלום. האגודה רשאית לגבות כספים בעד השקעותיה בפועל ברכוש האגודה ובהון האגודה (פיתוח ובניני ציבור למיניהם) עפ"י חלוקה יחסית למס' הנחלות המתוכננות.

לאור המצב הפרדוקסלי לפיו באותו ישוב מוחכרת נחלה פנויה ללא תשלום ואילו מגרש בהרחבה מוחכר בתשלום עפ"י שומה, הוחלט כי יש לקבוע כללים חדשים לאיוש נחלות בתמורה, וזאת על מנת לאחד ולהשוות בין תנאי הקצאת קרקע בנחלה לבין תנאי הקצאת קרקע בהרחבה קהילתית."

ההצעה להחלטת המועצה מצורפת בנספח לחוזרנו.

למושבים זכויות על הנחלות שטרם אויישו

2. אנו סבורים כי אין כל הבדל בין נחלות מאוישות לבין נחלות שאינן מאוישות, לעניין זכויותיו של המושב בהן, ואף בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל שנתקבלו לאורך השנים אין כל אבחנה כאמור:

א. החלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל הינה החלטת היסוד בדבר מדיניות מקרקעי המדינה המסתמכת על החלטת ממשלה שהתקבלה לאחר קבלת המלצות "הועדה לבדיקה מדיניות הקרקע בישראל" בראשות יוסף וויץ שהוקמה על ידי הממשלה ב- 4.9.63 והגישה המלצותיה ב- 5.7.1964.

ההחלטה, מיום 17.5.65, קובעת כי קרקע חקלאית תוחכר "במסגרת של נחלות" וכי "נחלות יוחכרו ישירות למתיישבים בתאום עם האגודה" (סעיף 4 להחלטה).

ב. החלטה מספר 8 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 4.7.1966 קובעת כי "קרקע חקלאית תוחכר בדרך של נחלה, לפי המלצת שר החקלאות או מי שיוסמך על ידו לעניין זה, למטרות ולחוכרים המפורטים להלן: א. ישובים חקלאיים קיימים שטרם נחתמו עמם חוזה לזמן ארוך".

ג. החלטה מספר 14 של מיום 8.11.1966 יצרה מסגרת של חוזי משבצת תלת שנתיים מינהל-סוכנות-אגודה וכאשר יוצאת הסוכנות נחתם חוזה דו צדדי עם האגודה לשלוש שנים על כל שטח הנחלות.

ד. החלטה מספר 304 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 8.7.1985 קובעת כי חלקה א' של מתיישבים במושבים תירשם על שמם בספרי האחוזה, וכי יתר החלקות (דהיינו, חלקות ב' ו- ג') תירשמנה על שם האגודה השיתופית, קרי, תוחזקנה בנאמנות על ידי האגודה עבור חבריה.

ה. החלטה מספר 476 מיום 29.10.1990 קובעת כי שטח המשבצת החקלאית, קרי שטח הנחלות - יוחכר לישוב. על פי החלטה זו מחויבת האגודה עצמה בדמי החכירה עבור כל הנחלות בתחום משבצת הישוב.

ההחלטה אמנם שונתה ביום 10.2.1998 על ידי החלטת מועצה 823, אולם העקרונות הקבועים בה נשארו על כנם.

3. בכל החלטות מועצת מקרקעי ישראל, לרבות אלו שנסקרו לעיל, אין אבחנה בין נחלות
מאוישות לנחלות שטרם אוישו ומכאן מסקנתנו היא שחוכר הנחלה המאויישת או המושב ביחס
לנחלה בלתי מאוישת יכול למכור את זכויותיו בנחלה בתנאים שנקבעים בהחלטה 534 בדבר
תשלום דמי הסכמה עבור הסכמת המינהל להעברת הזכויות בנחלה.

4. זכאותו של המושב לאייש בעצמו את נחלותיו הפנויות, מקבלת ביטוי ברור וחד משמעי בנוסח
חוזה החכירה לדורות לאגודות שהן מושב עובדים או כפר שיתופי, בו כלול סעיף מיוחד הקובע
כי המינהל לא ידרוש דמי הסכמה בגין מסירת זכויות בנחלה למתיישב ראשון.

תחת הכותרת "העברת זכות החכירה והחכרת משנה" נקבע בסעיף 10(ג) כדלקמן:

"למרות האמור בסעיף קטן (ב) לעיל, לא ידרוש המינהל דמי הסכמה במקרים הבאים
(בכפוף לכך שהאגודה לא תדרוש כל תשלום בגין הזכויות בקרקע המוענקות לבעל נחלה):

א. החכרת או מסירת חזקה בחלקה א', לראשונה, לבעל נחלה, שהוא המתיישב הראשון
באותה נחלה.

ב. החכרת שטח מתוך המוחכר, לראשונה, למטרת מפעל."

5. ההשוואה שנעשתה בדברי ההסבר להצעת החלטת המועצה בין הקצאת מגרשי ההרחבה לבין
הקצאת הנחלות, הינה שגיאה גסה:

א. אין לעשות גזירה שווה בין זכויות בנחלה מקורית שדמי החכירה המלאים עליה שולמו במשך עשרות שנים לבין מגרש בהרחבה שמקורו בקרקע ששינתה יעודה מחקלאות למגורים זה עתה ואינו חלק מזכויות הנחלה המקורית.

ב. הזכות על נחלה במושב טומנת בחובה מחויבויות שאינן קיימות למתיישב בהרחבה, ביניהן, חברות באגודה שיתופית על כל הכרוך בכך, חובת עיבוד הקרקע וכיוב', ותורמת לשמירה על הצביון החקלאי של המושב.

הצעת החלטת המועצה מכוונות עקרונית כנגד המושבים במרכז הארץ, פוגעות שלא כדין ויתר על
המידה בכלל המושבים, על ידי שגורמת לניוונם בכך שאינה מאפשרת להם להתרחב, ובפרט
במושבים אשר אינם באזור עדיפות א' מחד ואשר אינם במרכז הארץ מאידך.

6. המלצה למיצוי הזכויות המשפטיות

לאור האמור לעיל וללא קשר להחלטה שתתקבל במועצת מקרקעי ישראל, המלצתנו לכל מושב בו
קיימות נחלות שטרם אויישו לדרוש את זכויותיו ולפעול לאיושם הנחלות הפנויות, לרבות
בהליכים משפטיים, אם ידרשו.