ביהמ"ש המחוזי בת"א, בשבתו כבימ"ש לעניינים מינהליים, קבע מפי כב' השופט נסים ישעיה, כי ועדה מקומית מנועה מלדון בבקשה לשימוש חורג על מקרקעי ישראל, ללא הסכמת מינהל מקרקעי ישראל. (עתמ 1662/07 מנהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז נ' ועדת הערר מחוז מרכז ואח').

נסיבות פס"ד

חוכר ביקש היתר לשימוש חורג בשטח חקלאי אותו הוא חוכר ממינהל מקרקעי ישראל (להלן:מ.מ.י). בעבר ניתן לו, לבקשתו, היתר לשימוש חורג ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה.

תוקפו של היתר זה פג ב-2002. ב-2006 חידש החוכר את בקשתו, אלא שהפעם התנתה הועדה המקומית את מתן ההיתר בהסכמת מ.מ.י.

מ.מ.י סירב לתת את הסכמתו לשימוש החורג הנ"ל ולא חתם על הבקשה. בנסיבות אלה ערער החוכר בפני ועדת הערר על החלטת הועדה המקומית לדרוש את הסכמת מ.מ.י לבקשה.

ועדת הערר קיבלה את הערעור והורתה על החזרת הדיון לועדה המקומית על מנת שתדון בשיקולים תכנוניים בלבד.

מ.מ.י לא השלים עם החלטה זו של ועדת הערר ועתר לביטול החלטתה ולהצהרה כי הועדה המקומית מנועה מלדון בבקשה לשימוש חורג ללא הסכמתו,(עמדת מ.מ.י מקובלת על הועדה המקומית והיא תומכת בה).

פס"ד – דיון והחלטה

כב' השופט ישעיה בחן את הוראות תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) 1970, ומצא כי הן קובעות דין מיוחד למקרקעי ישראל, ביחס אליהם הבקשה טעונה חתימת מ.מ.י (תקנה 2א(6)), בעוד שלעניין נכס שאינו בבעלות המינהל די בחתימת אחד מבעלי הזכויות בנכס (לרבות חוכר) ובלבד שיידע את יתר בעלי הזכויות (תקנה 2א).

ביהמ"ש הגיע למסקנה כי בעל הזכות בנכס שחתימתו דרושה, כאשר מדובר ב"נכס שהוא מקרקעי ישראל" הוא מ.מ.י, והוא בלבד.

לדברי ביהמ"ש לו ביקש מתקין התקנות לראות גם בחוכר של "מקרקעי ישראל" כ"בעל זכות בנכס שחתימתו נדרשת", היה הוא מציין במפורש כי חתימתו או חתימת הבעלים, היא החתימה הנדרשת, כפי שרשם באופן דומה לגבי נכסים "רגילים" שאינם מקרקעי ישראל. משלא עשה כן וציין כי בכל מקרה, בנכס שהוא מקרקעי ישראל, דרושה חתימת מ.מ.י על הבקשה, הבהיר הוא את דעתו וכוונתו, כאמור לעיל.

בהתקינו את תקנה 2א(6) ביקש המחוקק במפורש לקבוע דין ומעמד מיוחד ושונה למקרקעי ישראל אותם מנהל מ.מ.י., ואף ליתן לו "זכות וטו" להסכים או להתנגד לבקשה, אם כי לא זכות וטו בעניינים תכנוניים, כפי שסברה ועדת הערר. כמובן שזכות הסירוב לחתום על בקשה למתן היתר לשימוש חורג, נתונה לבקרה שיפוטית בתחום המשפט המנהלי.

משמעות פס"ד – מתן כח בלתי מעורער למ.מ.י

החלטה זו הינה תקדימית, מרחיקה לכת, ומנוגדת להחלטות ועדות ערר שניתנו עד כה במקרים שונים, אשר קבעו כי אין צורך בהסכמת מ.מ.י לקבלת היתר בניה.

ראו ההחלטות בפרשת קיבוץ עין השופט (ערר 230-235/05 קיבוץ עין השופט נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה יזרעאלים ואח'), ובפרשת מושב שיתופי ניר עציון (ערר (חי') 108/07 ניר עציון מושב שיתופי של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חוף הכרמל ואח') בפרשת קיבוץ בית אורן (הסדר הפשרה במסגרת ערר (חי') 289/07 מינהל מקרקעי ישראל נ. קיבוץ בית אורן).

ועדות הערר קבעו כי הפרשנות הלשונית לתקנה 2א(6) אינה שונה מהפרשנות הנוגעת לשאר תקנות המשנה של תקנה 2א והיא באה להסיר ספק בעניין, כאשר המדובר במקרקעי ישראל.

התקנה מבהירה כי הסמכות היא למי שהוסמך על ידי מ.מ.י. התקנות מוסיפות ומבהירות מהי הדרך הטכנית לקבלת הסכמת מ.מ.י - אין צורך בהסכמה פוזיטיבית, אלא רק באי-התנגדות לבנייה. הכוונה היא לדרך הטכנית שבה ניתן האישור וקביעת הפרוצדורה הנדרשת כאשר המדובר במקרקעי המדינה.

מאחר ופסה"ד מחזק ונותן כוח בלתי מעורער למ.מ.י מול חוכריו: קיבוצים, מושבים ויחידים, הרי – שהוא, יוכל לנצלו לתועלתו וייתן את אישורו, לבקשות שיוגשו לו, בהתאם לנסיבות שיתאימו לו ותוך הכפפה לתשלומים שונים, כפי שימצא לנכון.

אשר על כן, ראוי כי תנועות ההתיישבות, על כל גווניהן, יתאחדו כנגד החלטה זו ויפעלו בכל הדרכים האפשריות לביטולה, לרבות בערכאות המשפטיות ובחקיקה.

לפרטים ולהבהרות ניתן לפנות לעו"ד שרון בכר במשרדנו בת"א.