בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את ערעור המדינה בעניין ע"פ 9847/05 מדינת ישראל נגד אורה – מושב עובדים ואחרים, וביטל את 'ההגנה מן הצדק' שעל בסיסה זיכה בימ"ש השלום את הנאשמים.

הערעור הוגש על החלטת בימ"ש השלום שקיבל את טענת המשיבים בדבר החלת ההגנה מן הצדק בעניינם ולפיכך, בוטלו כתבי-האישום נגדם והם זוכו מעבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק), ומעבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר לפי החוק הנ"ל.

כתבי-האישום מתייחסים לשימוש חורג ושלא כדין שנעשה בשני מבנים שבבעלות ו/או בהחזקת המושב, אשר שימשו, בעבר הרחוק ובמקור, כלולים.

את השתלשלות האירועים ופסק הדין בבימ"ש השלום סקרנו בחוזרנו מספר 89/05.

החלטת ביהמ"ש השלום

בימ"ש השלום הגיע לכלל מסקנה, כי המשיבים הנם "עבריינים בעל כורחם", הואיל והמושב נאלץ לחסל את ענף הלול שהיווה מקור פרנסה לחבריו, זאת בעקבות שינוי מדיניות הממשלה, תוך שהובטח לו שיוסדר במבני הלול שימוש חלופי, לא חקלאי. ביהמ"ש קבע, כי המושב פעל ללא לאות לקבלת היתרים לשימוש לא חקלאי במבני הלולים, ואולם המדינה מנעה ממנו מקור הכנסה מהמבנים מחמת אי-מתן היתרים לשימוש חלופי. על קביעה זו ביסס את מסקנתו כי קמה לכל המשיבים הגנה מן הצדק מפני האישומים הנדונים.

החלטת ביהמ"ש המחוזי

ביהמ"ש המחוזי קבע כי המבחן של דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוא התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, קרי התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם. הדוקטרינה יוחדה למקרים חריגים ביותר של פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות. ההכרעה בשאלה, אם המקרה מצדיק החלת הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיום ההליך ומאידך, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו.

קביעת בימ"ש השלום לפיה המשיבים היו עבריינים "בעל כורחם", עשו כל אשר לאל-ידם להכשיר השימוש בלולים אך נקלעו לסיטואציה שבה לא הותירו להם הרשויות ברירה אלא לעשות את השימושים החורגים הנדונים הייתה שגויה ולא עלתה ממכלול התשתית הראייתית. המשיבים בחרו לעשות דין-עצמי ולא הגישו לוועדות התכנון בקשות לשימוש חורג, לא ניסו לשנות את תכניות המתאר באמצעות מוסדות התכנון ולא עתרו בנושאים הנדונים לערכאות שיפוטיות. מי שנמנע מלפנות לרשויות התכנון או לערכאות, מנוע מלטעון כי הפך לעבריין בעל כורחו, ולחסות בצל טענת ההגנה מן הצדק.

נסיבות המקרה אינן מלמדות על "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות", והתמונה הנכונה היא כי המשיבים אינם "עבריינים בעל כורחם", אלא עבריינים מבחירה. המושב לא הסתפק באלטרנטיבות שקיבל עם הקטנת מכסות הלולים, נמנע מלהגיש בקשות מתאימות למוסדות התכנון בענין שני הלולים ולא עתר לערכאות. הוא בחר ביודעין ומרצון לעשות דין-עצמי בהשכרת שני הלולים משיקולים כלכליים גרידא. המשיבים לא ביצעו פעולות מינימאליות שנדרשו מהם בהיבט התכנוני באשר לשימוש החורג בשני הלולים, הפרו את התנאים שבהם נדרשו לעמוד ובחרו להתעלם מההנחיות שנועדו לשרתם.

ביהמ"ש המחוזי קבע כאמור כי בימ"ש השלום שגה בהחילו את ההגנה מן הצדק, שכן היא פוגעת באינטרס הציבורי למיגור עבירות התכנון והבניה, ועלולה להביא לאי-סדרים תכנוניים, ולעשיית דין-עצמי הפוגעת בהשלטת החוק. לגישתו, על-רקע שכיחות התופעה יש להלחם בה באמצעות ענישה מחמירה ומרתיעה.

הגנה מן הצדק בעניין הנדון פוגעת הן בערך החברתי שביסוד עבירות התכנון והבניה, הן בהשלטת הדין בתחום זה והן בשמירת אמון הציבור בשלטון החוק. כאשר הפרת החוק גלויה לעיני כל, כבענייננו, היא מכרסמת במלחמת החורמה בעבירות אלה, ואף מעודדת בעקיפין את ביצוען.

לשיטתו של ביהמ"ש המחוזי משמעותה של ההגנה מן הצדק בענייננו, איננה רק מחילה על ביצוע עבירה, אלא מתן "היתר בפועל" להמשך השימוש האסור במקרקעין גם בעתיד. זיכויים של המשיבים בדין, מחמת הגנה מן הצדק, עלול לתמרץ אותם, כמו גם אחרים, להימנע בעתיד מהסדרת השימושים החורגים עפ"י חוק, ולייתר את ההליך התכנוני החוקי באמצעות קבלת היתר הלכה למעשה במסלול "עוקף מוסדות תכנון".

לפיכך, התקבל ערעור המדינה, בוטלה החלטת בימ"ש השלום, כך שלא חלה במקרה הנדון הגנה מן הצדק.