"תניית שינוי יעוד" הינה המושג המבטא את האמור בהחלטה מס' 1 של מועצת מקרקעי ישראל (כיום סעיף 8.1.2 לקודקס החלטות רשות מקרקעי ישראל) כי "בהסכמי חכירה של קרקע חקלאית ייקבע כי עם שינוי יעודה של קרקע חקלאית ליעוד אחר, יבוא הסכם החכירה לידי גמר והקרקע תושב"

עם זאת, בעת חתימת החוזים המקוריים על המקרקעין של חברת יכין חק"ל, בשנות ה-50 וה-60, הוחרג תנאי זה ביחס ל-8,000 דונם, שבהם ניתנה בחוזה הזכות להארכת חכירה ל-49 שנים נוספות על תקופת חוזה החכירה המקורי, ונקבע כי בעת שינוי יעוד תכנוני תישאר הקרקע בידי החברה.

לטענת המערערים, בעת שנרכשה השליטה על חברת יכין חק"ל בידי סמי שמעון ז"ל, במהלך שנות ה-90, שניתנה לו הבטחה מנהלית כי בעת סיום חוזה החכירה המקורי, וחידוש החוזה החכירה, יושאר הסייג, ובעת שינוי יעוד המקרקעין, לא תושב הקרקע למדינה.

אך לטענת המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, הבטחה שניתנה, ככל שניתנה, לא עומדת לכדי הבטחה מנהלתית – הבטחה המחייבת את המדינה לקיום תוכנה.
ועוד, גם אם ניתנה "הבטחה מנהלתית", הרי שהיותה של ההבטחה מנוגדת לסעיף 5(ב) לחוק נכסי המדינה, הקובע כי "הממשלה לא תהא רשאית למכור מקרקעי ישראל שאינם קרקע עירונית, וששטחם עולה על 100 דונם, להעביר את הבעלות בהם בדרך אחרת, להשכירם או להחכירם, אלא באישור מועצת מקרקעי ישראל" (ההדגשה אינה במקור – ב.מ).

כלומר, ההחלטה לאשר הארכת הסכמי חכירה באותם התנאים של החוזים המקוריים, היתה כפופה לאישור מועצת מקרקעי ישראל. אשר נותן ההבטחה כביכול, שר הבינוי והשיכון דאז אריאל שרון ז"ל, היה יושב הראש בה, ומשלא ניתנה הסכמה במועצת מקרקעי ישראל, ההבטחה כביכול מעוקרת ממהותה.

בית המשפט קיבל את עמדת רמ"י. אם כי השופט גרוסקופף קבע בדעת מיעוט שיש מקום לספק באשר לחובת אישור תנאי הארכת החכירה על ידי רמ"י, כך שהעדר הסכמה של מועצת מקרקעי ישראל באשר לתנאי החוזה, לא יהווה משקל נגד להבטחה מנהלתית, אם ניתנה. אך כאמור, גם השופט גרוסקופף קבע כי אין ראיות שהבטחה מנהלתית אכן ניתנה. זאת בשל העדר תיעוד מספק של מהלך הדברים בעבר. באופן שאף הביא את בית המשפט שלא לחייב את המערערים בהוצאות משפט.

לפרטים ולהבהרות ניתן לפנות למר ניר מקלר במשרדנו בתל- אביב.