רקע

המבנה נשוא העתירה (להלן: "המבנה") הוקם על פי היתר למטרת "אחסון משקי" והותר בו שימוש חורג למשך חמש שנים למטרת מרכז למידה (כ- 1500 מ"ר) ומשרדים (כ- 1,000 מ"ר), חרף התנגדות שהגיש העותר באופן אישי, בטענה כי השימוש החורג יפגע ב"סביבת חייו המידית".

כנגד ההחלטה לאשר את השימוש החורג הגיש העותר ערר לוועדת הערר, אשר קבעה כי אין לעותר מעמד להגיש התנגדות, בין היתר, לאור התנהלותו במקרים רבים, לפיה:

"העורר נחשף לבקשות שונות במסגרת תפקידו כחבר הוועדה המקומית ולאחר מכן מבקש לעטות כסות של מתנגד אישי בבחינת כל שמתרחש בתחום הוועדה המקומית חוף השרון נוגע לו והופך עניינו האישי ..."

ועדת הערר קבעה כי המבנה בו מבוקש השימוש החורג נבנה בהיתר, ולאחר שבחנה שורה ארוכה של קריטריונים שנקבעו בפסיקה, קבעה הועדה כי אין מדובר בסטייה ניכרת ויש הצדקה לאישור השימוש החורג עד תום התקופה שאושרה.

ועדת הערר בחנה, בין היתר, את התוכניות החלות על הקרקע וקבעה כי המבנים שייעודם "מבנה משק" אמורים לשמש את צורכי המשק החקלאיים והאחרים ואין המדובר בייעוד חקלאי גרידא.

בנוסף, נקבע כי לא מדובר בשימוש מסחרי בעצימות גבוהה וכי מקרה זה נופל לסל המקרים בהם רצוי להשתמש במנגנון השימוש החורג לתקופת ניסיון כדי לעמוד על השפעת שינוי הייעוד על המקום ועל האזור (עקרון ההפיכות).

לטענת העותר השימוש שהותר במבנה, מהווה סטייה ניכרת מהמטרות שנקבעו ביעוד הקרקע לפי התכנית ולא ניתן לאשרה כשימוש חורג.

לחלופין, טוען העותר כי ההחלטה לאשר את השימוש החורג היא החלטה בלתי סבירה, ובנוסף טוען לאי חוקיות ההיתר על פיו נבנה המבנה.

פסיקת ביהמ"ש

ביהמ"ש מקבל את עמדת ועדת הערר, וקובע כי העותר נעדר מעמד, ואין מוקנית לו זכות התנגדות לפי חוק התכנון והבניה.

למרות האמור, פונה ביהמ"ש לבחון מהי "סטייה ניכרת", אשר לא תאפשר מתן היתר לשימוש חורג לפי הוראות סעיף 151 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. סטייה ניכרת מתכנית הוגדרה בתקנות התכנון והבניה (סטייה ניכרת מתכנית), התשס"ב–2002 כ "שימוש בבנין או בקרקע שיש בו שינוי מהשימוש שנקבע בתכנית והוא משנה את אופיה של הסביבה הקרובה".

ביהמ"ש מגיע למסקנה שהשימוש החורג שהותר במבנה אינו שימוש חורג אשר ישנה את אופי הסביבה הקרובה, ואשר מצדיק את התערבות ביהמ"ש בהחלטות הועדה:

"ע"פ תוכנית המש"מ באזור של מבני משק מותר שימוש לנגריה או למוסך, כך שלא ניתן לומר כי השימוש למרכז למידה ולמשרדים, שהם השימושים המתבצעים כיום, מהווה שימוש החורג בעצימות גבוהה עד כדי שינוי אופי הסביבה הקרובה, לעומת השימושים המותרים על פי התוכנית החלה במקום. זאת ועוד, ועדת הערר קבע כי עם תום תקופת השימוש החורג הוא יפונה מהמקרקעין, כך שגם נושא זמניות השימוש נלקח בחשבון."

לאור האמור לעיל, דוחה ביהמ"ש את העתירה וקובע כי השימוש החורג אינו מהווה סטייה ניכרת מהמטרות שהוגדרו בתכנית החלה על המקרקעין. לסיום, מזכיר כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מהווה גוף מקצועי שאמור להתערב בשיקול דעתן של ועדות התכנון.

לפרטים נוספים ניתן לפנות למשרדנו בת"א.