בפסק-דין שניתן לאחרונה מפי כב' השופטת אביב מלכה בביהמ"ש השלום בירושלים, קיבל ביהמ"ש תביעה להשבת דמי היתר ששולמו לרשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י" או "הנתבעת"), בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל. התביעה התקבלה למרות שהוגשה לאחר תקופת ההתיישנות, עקב התנהלות מטעה וחסרת שקיפות מצד רמ"י. (ת"א 7140/09 אהוד אלקין נ' ממ"י).

רקע

התובעים, חוכרים של מגרש למגורים, ביקשו בשנת 2000 לבצע תוספת בניה בנכס ופנו לרמ"י לקבלת היתר. רמ"י התנתה את מתן ההיתר בתשלום "דמי היתר" בסך של 34,812.92 ש"ח, אשר שולמו במלואם.

לימים, הובא לידיעת התובעים פסה"ד בהליך ת"א 1005/04 אסקלסקי ואח' נ' ממ"י (להלן: פס"ד אסקלסקי"), שם נקבע כי רמ"י לא הייתה רשאית לגבות דמי היתר עבור תוספת בניה, אשר שטחה הכולל, הבנוי והתוספת, אינו עולה על 160 מ"ר ואשר ההיתר לה נתבקש בעת שהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 402 הייתה בתוקף (לפני שנכנסה לתוקף החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 933 ביולי 2002).

בתביעתם טוענים התובעים כי המקרה שלהם זהה, בדיוק, למקרה של התובעים בפס"ד אסקלסקי, באשר הם בנו בשטח כולל שאינו עולה על 160 מ"ר וכי בקשתם הוגשה בעת שהחלטה 402 הייתה בתוקף.

למעשה, אין מחלוקת על כך, כי הנסיבות במקרה דנן זהות לנסיבות שהיוו את הבסיס להכרעות אשר נקבעו בפסק הדין בעניין אסקלסקי, שם נקבע כי דמי ההיתר יוחזרו לתובעים.

למרות זאת, סירבה רמ"י להחזיר לתובעים את דמי ההיתר שגבתה מהם, תוך שהיא מעלה מספר טענות. להלן עיקרן:

א. התובעים לא היו צד להליך בעניין אסקלסקי ולפיכך הם אינם יכולים ליהנות מן הקביעות שבו שאינן חלות עליהן. בעניין אסקלסקי הוא פסק דין "חפצא" החל רק על הצדדים לו.

כלומר, לטענת רמ"י, לא חל כאן "השתק פלוגתא" ויש לדון מחדש בכל שאלות המחלוקת וההכרעות שלובנו בפס"ד אסקלסקי (אשר הוכרע ואף אושרר בערעור בביהמ"ש המחוזי).

ב. הנתבעים "אינם עומדים בקריטריונים" ולפיכך אינם זכאים להחזר הכספים ששולמו על ידם. כך נכתב גם במכתב ששלחה רמ"י לתובעים ב-2009. הקריטריונים, אשר הוגדרו על ידי רמ"י, הינם קריטריון ההסתמכות וקריטריון ההתיישנות.

פסיקת ביהמ"ש

לעניין טענת רמ"י לדיון מחדש בפס"ד אסקלסקי, קובע ביהמ"ש:

"כל עוד הנתבעת אינה מצביעה על הבדלים בין הנסיבות של ההליך דנן לנסיבות עניין אסקלסקי וכל עוד היא אינה מצביעה על טענות חדשות שלא נדונו בעניין אסקלסקי – איני רואה צורך לדון שוב באותן טענות אשר לובנו, נדונו והוכרעו בפרשת אסקלסקי."

בנוסף, מותח ביהמ"ש ביקרות כנגד מכתב רמ"י שנשלח לתובעים, בו נכתב, בלאקוניות, כי הם "אינם עומדים בקריטריונים" להחזר:

"ראשית, הנתבעת אינה מביאה לידיעת התובעים, באותו המכתב, מהם אותם קריטריונים אשר הם אינם עומדים בהם. אין צורך להכביר מילים כי היה על הנתבעת לפרט בפני התובעים מהם אותם קריטריונים בהם הם נכשלו, הן משום העיקרון היסודי כי אדם זכאי לדעת בפני מה הוא עומד בבואו אל הרשות והן משום ההיבט המעשי הנובע מכך...

אין אלא להצטער על כך שהנתבעת שבה ונכשלת באותו עיקרון בסיסי ויסודי של שקיפות וחוזרת ופוגעת בזכות הבסיסית של האזרח לדעת את זכויותיו...

אין מנוס אלא להסיק כי מכתבה של הנתבעת לתובעים, אשר ניתלה בקריטריונים שנקבעו, כביכול, בפסק הדין – הוא מכתב טועה ומטעה שאינו ראוי בלשון המעטה.

יש לראות בחומרה התנהלות זו המטעה את האזרח, על אחת כמה וכמה כאשר האזרח הפשוט זכאי להניח כי הרשות נוהגת איתו בתום לב, ביושר וביושרה."

לעניין "אי העמידה בקריטריונים", קובע ביהמ"ש בהתייחס לקריטריון ההסתמכות:

אני מבינה כי במילים "קריטריון ההסתמכות" מתכוונת הנתבעת למועד בו פנו התובעים אליה. לגירסת הנתבעת, אם כן, כיוון שהתובעים פנו אליה לאחר מתן פסק הדין בעניין אסקלסקי– הם אינם זכאים להחזר.

מדוע ולמה?! על כך לא קיבלתי הסבר. "

בהתייחס לטענת ההתיישנות שהעלתה רמ"י קובע ביהמ"ש:

"לו הייתה הנתבעת מיידעת את האזרחים על מקורות סמכויותיה לגביית דמי היתר היו אלה, וביניהם התובעים, יכולים לשקול את התנהלותם מול הנתבעת. ואז, רק אז, ניתן היה לקבוע כי היו בפני התובעים את כל העובדות הרלוונטיות אשר יכולות להתחיל את מרוץ ההתיישנות.

לא כך הדברים במקרה אסקלסקי ובמקרה דנן. הגביה דנן, כמו ענין אסקלסקי, נעשתה מכוח נוהל של הנתבעת, נוהל הסותר את החלטות המועצה ואשר לא פורסם ולא הובא לידיעת הציבור אלא נשאר כ"נוהל פנימי" למרות השלכותיו הכבדות על אזרחים רבים. "

לאור האמור לעיל קובע ביהמ"ש כי ישנה תחולה לס' 8 לחוק ההתיישנות, הקובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

לסיכום מותח ביהמ"ש ביקורת נוקבת על התנהלות רמ"י, כגוף שלטוני, מול האזרח הנבוך:

"האם יעלה על הדעת להטיל על האזרח לשאת בתוצאותיה של התנהלות בלתי ראויה של הרשות רק משום שהניח כי הרשות פועלת כראוי – תמהני. האם יעלה על הדעת להשלים עם תופעה על פיה הרשות "משחקת" עם האזרח במשחק "חתול ועכבר" בו על האזרח מוטלת האחריות "לתפוס" את הרשות בקלקלתה?

...

לאחר שדחיתי אחת טענות הנתבעת, חלקן אף במורת רוח גדולה, יש לקבל את התביעה במלואה."

לפרטים ולהבהרות ניתן לפנות למשרדינו בתל אביב.