רקע

המשיבות בערעור הן חברות פרטיות החוכרות ומפעילות חווה חקלאית בדרום הארץ, בשטח של כ-3,800 דונם, הידועה בכינויה "חוות השקמים" (להלן- החווה). המשיבות ביקשו להקים מתקן פוטו-וולטאי (מתקן להפקת אנרגיה סולארית) על 8.7 דונם משטח החווה.

המשיבות פנו לרמ"י לצורך אישור השימוש בשטח המוחכר לשם הקמת מתקן סולארי מכוח החלטה 1254, המאפשרת לחוכרים חקלאיים להתקין בקרקעותיהם מתקנים סולאריים בפטור ממכרז.

לפיכך, הגישו המשיבות המרצת פתיחה לבימ"ש המחוזי ובה ביקשו להצהיר כי על רמ"י לחתום עמן על חוזה חכירה שיאפשר את הקמת המתקן הסולארי בחווה, בטענה שהן נופלות לגדר התנאים הקבועים בהחלטה 1254 לתחולתה.

בימ"ש קמא פסק כי לפי פרשנותה הנכונה של החלטה 1254 ניתן להחיל אותה על עניינן של המשיבות. מכאן הערעור. להרחבה ראו חוזרנו מס' 064/2013 "הקמת מיזם סולארי על קרקע שאינה במשבצת נחלות חקלאיות".

עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם החלטה 1254 חלה המשיבות ואודות השאלה האם חכירה מסוג זה יכולה להיחשב חכירה "בתנאי נחלה".

פסיקת ביהמ"ש

ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור, ובניגוד לפס"ד שניתן במחוזי פסק: החלטה 1254 קובעת את הכללים להקצאת קרקע למתקנים סולאריים בפטור ממכרז. עם זאת, החלטה 1254 קובעת כללים וסייגים באשר להיקף תחולתה. הסייג המרכזי נוגע לכך שהגדרת המונח "חוכר" אינה כוללת "חוכר על פי חוזה חכירה למטרת מטעים או למטרת עיבוד חקלאי אחר שלא בתנאי נחלה". ההחלטה הוציאה מכלל תחולתה, בין השאר, מצבים של החכרה למטרת עיבוד חקלאי "שלא בתנאי נחלה".

ההבחנה בין החכרה של "נחלות" לבין החכרות חקלאיות אחרות היא יסוד מוסד במדיניות הקרקעית. קשה להלום שההחכרה למשיבות היא בתנאים שניתן לראות בהם "תנאי נחלה". מסקנה זאת נובעת מן השוני הדרמטי בין מאפייני החכירה של נחלות לבין מאפייני החכירה של החווה.

חכירת החווה שונה במידה לא מבוטלת מחכירה טיפוסית של נחלה. בהיסטוריה של החלטה 1254 אין דבר הרומז לכך שהיא נועדה להעניק זכויות גם לחוכרים חקלאיים אשר אינם חלק מן היישובים החקלאיים שבהם עסקו ההחלטות האחרות בנושא. מסקנה זה עולה מלשון ההחלטות אשר ברקע החלטה 1254 והיא אף מתיישבת עם אמות המידה שנקבעו בפסיקה בנוגע להקצאה מוגבלת ומידתית של אפשרויות השימוש הלא-חקלאיות בקרקעות שהוחכרו למטרה חקלאית.

החלטה 1254 נועדה להביא לידי ביטוי לא רק הקמת מתקנים סולאריים ולא רק סיוע למגזר החקלאי אלא גם הצבת גבולות נאותים באשר ל"זחילת" שימושים לא חקלאיים לקרקעות חקלאיות שהוחכרו בתנאים מיטיבים מתוך הנחה שישמשו לחקלאות בלבד. גבולות אלו עולים בקנה אחד עם העקרונות שנקבעו בפסיקה בנוגע למתכונת המוגבלת והזהירה שבה ראוי לנקוט בעת הענקת זכויות במקרקעין – הן נוכח העובדה שמקרקעי ישראל הם משאב במחסור והן נוכח השווי הכספי הבלתי מבוטל של זכויות מסוג זה, אשר ככל הטבה שלטונית, צריכות להתחלק באופן שוויוני ומידתי.

לפי נוסח החלטה 1254 ובשים לב לתכליות העומדות בבסיסה ולהיסטוריה של ההחלטות בנושא הקרקעות החקלאיות יש לפרש את החלטה 1254 כך שלא תחול על החווה אותה חוכרות המשיבות (או כל חוכר אחר שאינו עומד בתנאי ההחלטה). לא ניתן לקבוע כי בנוסחה הקיים חלה גם על מי שהוצאו מגדר תחולתה בשל כך שההחכרה להם אינה "בתנאי נחלה", וזאת בשים לב למכלול השיקולים הנוגעים להגבלת השימושים הלא-חקלאיים בקרקעות חקלאיות.

לאור האמור, קובע ביהמ"ש רמ"י הייתה רשאית לסרב לאשר את הקמת המתקנים הסולאריים בשטחן של המשיבות, וזאת מן הטעם שהחלטה 1254 אינה חלה על סוג החוזה שבין רמ"י למשיבות.

לפרטים נוספים ולהרחבה ניתן לפנות למשרדנו בת"א.