הנדון: קבורה מסחרית בבית עלמין של קיבוץ

בית משפט השלום בבית שמש הוציא צו זמני לבקשת מינהל מקרקעי ישראל (להלן – "ממ"י") כנגד קיבוץ קרית ענבים וחברת ד' אמות שרותי קבורה בע"מ, האוסר על הקיבוץ או מי מטעמו להתקשר בהתקשרויות למכירת חלקות קבר בבית העלמין של הקיבוץ למי שאינו חבר קיבוץ או תושב הקיבוץ למעט בן משפחה של מי שכבר נקבר בבית העלמין (ת"א 47362-06-13 מינהל מקרקעי ישראל ירושלים נ' קרית ענבים ואח').

רקע

ממ"י הגיש תביעה נגד קרית ענבים – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ ("הקיבוץ") ונגד ד' אמות שירותי קבורה בע"מ ("ד' אמות") הפועלת, כך לפי הטענה, לשיווק ומכירת חלקות קבר בבית העלמין של הקיבוץ.

בתביעה עתר ממ"י למתן צו מניעה שיאסור על המשיבים למכור חלקות קבר ולקבור קבורה מסחרית בבית העלמין של הקיבוץ (בכפוף להחרגה מסוימת); להצהיר על בטלותם של כל ההסכמים שנעשו בין המשיבים לבין צדדים שלישיים לעניין קבורה מסחרית וזאת, בין היתר, על יסוד רשימה שצורפה לכתב התביעה; לצוות על סילוק ידה של ד' אמות מבית העלמין של הקיבוץ; וכן לצוות על מתן חשבונות ולהתיר למינהל פיצול סעדים.

בד בבד עם כתב התביעה הגיש ממ"י בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני, במסגרתה התבקש בית המשפט לצוות על המשיבים שלא להתקשר בהתקשרויות מסחריות למכירת חלקות קבר ושלא לקבור בבית העלמין של הקיבוץ קבורה מסחרית של מי שאינו חבר או תושב הקיבוץ מבלי לקבל את אישורו של בית המשפט.

ממ"י ביסס את כתב התביעה, בעיקרם של דברים, על הטענה כי השימוש שנעשה בבית העלמין לצורך מכירה מסחרית של חלקות קבר למי שאינם חברי הקיבוץ או תושביו מהווה הפרה של הסכם החכירה שנעשה בינו לבין הקיבוץ בשנת 1994 ("הסכם המשבצת").

בהסכם המשבצת נקבע כי המקרקעין הוחכרו לקיבוץ לשתי מטרות: האחת, פעילות חקלאית (הכוללת גם פעילות לצרכי הציבור של הקיבוץ). פעילות זו כונתה בהסכם המשבצת "משק חקלאי"; השניה, תעסוקה בלתי חקלאית. פעילות למטרה זו כונתה בהסכם המשבצת "מפעל". הקיבוץ התחייב להשתמש במקרקעין אך למטרות "משק חקלאי" או "מפעל" (ס' 4 להסכם).

החלטת בית המשפט

בית המשפט קבע כי ממ"י עמד בנטל והוכיח כי עומדת לו עילת תביעה לכאורה בשל כך שהשימוש שנעשה בפועל בבית העלמין אינו עולה, לכאורה, בקנה אחד עם ייעודו של שטח בית העלמין כ"משק חקלאי". לכל הפחות קיימת טענה רצינית, הראויה לבירור, כי השימוש בבית העלמין מהווה הפרה של הוראות הסכם המשבצת.

לאור האמור, נתן בית המשפט צו מניעה זמני האוסר על המשיבים או על מי מטעמם, להתקשר בהתקשרויות למכירת חלקות קבר בבית העלמין של הקיבוץ או לקבור בבית העלמין את מי שאינו חבר קיבוץ או תושב הקיבוץ ואשר לא נמנה על הרשימה שפורטה כנספח א' לתביעה.

הצו האמור לא חל על התקשרות עם מי שהוא בן משפחה (כהגדרת מונח זה בס' 14א(ח) לחוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], תשל"א-1971) של מי שכבר נקבר בבית העלמין של הקיבוץ, ואשר מבקש לרכוש חלקה צמודה לחלקת בן משפחתו הנפטר.

ההכרעה בענין קבורה מסחרית בקיבוץ תידון בהליך העיקרי

לעניין המחלוקת בשאלה האם ניתן להכשיר פעילות של קבורה מסחרית של מי שאינם חברי קיבוץ מכאן ולהבא או שבכל מקרה פעילות כאמור אינה מותרת וכל עסקה שתיעשה, ככל שתיעשה, בין ממ"י לבין הקיבוץ תוכל לחול בעיקרם של דברים על קבורה שנעשתה בעבר בלבד, קבע בית הדין כי מקומה של השאלה להתברר, ככל שיידרש, בהליך העיקרי.

ממ"י תמך את עמדתו כי לא ניתן להכשיר קבורה מסחרית עתידית בהחלטת הנהלה 2870 מיום 28.12.10.

הקיבוץ טען לעומתו כי החלטת ההנהלה האמורה עומדת בסתירה להחלטת מועצת מקרקעי ישראל 1226 שדנה באופן כללי בקריטריונים להתקשרות לשינוי יעוד למטרות תעסוקה בישובים חקלאיים ובמסגרתה לא נקבע סייג בקשר עם פעילות קבורה כאמור.

בהקשר זה הוסיף בית המשפט כי מעיון בהחלטת הנהלה 2870 – שעליה נסמך ממ"י – נראה כי קודם להחלטה האמורה, עמדת ממ"י היתה כי ניתן יהיה להסדיר פעילות קבורה מסחרית בבתי עלמין בישובים חקלאיים גם כלפי העתיד (כפי שצוין בס' 3 לרקע להחלטה) וזאת בהתאם לכללים שנקבעו בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל 949 (היא אחד מגלגוליה הקודמים של החלטת המועצה 1226). עמדה דומה עלתה גם מהחלטת הממשלה משנת 2004 שבה נקבע כי המשך פעילות קבורה מסחרית במסגרת בתי עלמין קיימים יתאפשר בכפוף לעמידה בכללים שנקבעו בהחלטת המועצה.