הנדון: הפסקת שימוש חבר אגודה במקרקעי ציבור

בפס"ד שניתן לאחרונה בביהמ"ש השלום בצפת מפי כב' השופטת רבקה איזנברג, נתקבלה תביעתה של אגודת מושב מרגליות (להלן "האגודה") לסילוק חברת אגודה, בעלת משק במושב (להלן: "הנתבעת"), ממקרקעי האגודה (שטחי ציבור), בהם השתמשה במשך שנים. (ת"א 23830-01-12 מרגליות מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' סבגי).

טענות האגודה

לטענת האגודה, הנתבעת השתלטה על שטח ציבורי ואף החלה לבצע (בעצמה, או ע"י מי מטעמה), עבודות בשטח הציבורי נשוא התובענה. לטענתה, מעבר לעצם הפלישה והשגת הגבול בשטח ציבורי, הנתבעת גם ביצעה בשטח עבודות המפריעות למעבר חברי האגודה למגרשים וללולים שבחזקתם.

בנוסף, נטען כי בפעולותיה מנסה הנתבעת להפוך את השטח הציבורי לשטח חקלאי, זאת למרות שהתנגדות שהגישה לועדה המחוזית לתכנון ובניה, נדחתה בקביעה כי גם בתכנית המקורית יעוד השטח לא היה חקלאי, אלא ציבורי וכי גידול עצי פרי בשטח ציבורי פתוח נוגד את התכנית המאושרת ומהווה פלישה לשטחים ציבוריים.

לטענת האגודה, בהתאם להסכם בינה לבין מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית (להלן: "ההסכם המשולש"), קיימת לה הזכות והחובה לנהל את מקרקעי המשבצת אותם הינה מחזיקה ואף קיימת לה סמכות להגיש תביעה לסילוק יד מהמקרקעין.

לאור האמור עתרה האגודה למתן צווים לסילוק יד הנתבעת ממקרקעי המחלוקת, וכן סילוק כל הנמצא מטעמה במקרקעי המחלוקת.

טענת הנתבעת

לטענת הנתבעת, התביעה הוגשה כנקמה בגין סכסוך אישי בין יו"ר ועד האגודה ובין בן הנתבעת, וזאת כחלק ממס' תביעות שהוגשו בשל אותו סכסוך, כנגד הנתבעת ובנה. לטענתה, לאגודה אין סמכות לתבוע את סילוק ידה, שכן חוזה המשבצת המקנה לתובעת זכויות הסתיים ביום 30.9.11, כאשר התביעה הוגשה ב-2012.

עוד טענה הנתבעת, כי נהגה במקרקעי המחלוקת מזה עשרות שנים (למעלה מ-50 שנה) מנהג בעלים, וזאת באופן גלוי: נטעה עצי פרי במקרקעי המחלוקת, הקימה לולים והכשירה את הקרקע לחקלאות. לטענתה, ביצעה עבודות אלו במקרקעי המחלוקת ברשות האגודה ואף במימונה של הסוכנות היהודית.

הנתבעת כפרה בכך שהמדובר בשטח ציבורי וטענה כי השטח שימש מאז ומתמיד לחקלאות. התובעת טענה כי רכשה זכויות במקרקעי המחלוקת והיא בעלת רשות בלתי הדירה להשתמש במקרקעי המחלוקת, המהווים חלק בלתי נפרד מהמשק שניתן לנתבעת ולבעלה בעבר, לשימוש חקלאי.

בנוסף טענה, כי במהלך כל השנים לא נטענו ע"י האגודה טענות כנגד השימוש או תפיסת החזקה במקרקעי המחלוקת והיא אף זכתה למימון לטובת הקמת משטח לול במקרקעי המחלוקת (הנתבעת הפנתה לפרוטוקול ומכתב האגודה המעידים לטענתה על השתתפות האגודה בפיצוי עבור הקמת משטח הלול).

פסיקת ביהמ"ש

ביהמ"ש קיבל את תביעת האגודה וקבע כי סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 מסמיך את בעל המקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין.

לעניין הביטוי "מי שזכאי להחזיק" במקרקעין, כאמור בסעיף 16 לחוק, מפנה ביהמ"ש לפסיקה (ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אפללו אלברט) אשר פירשה את הביטוי ככזה ש:

"דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, וכאן הזכאי להחזיק אין פירושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח הזכאי להחזיק משתרע גם על מי שקיבל מהבעל הרשום את הזכות להחזיק בקרקע כגון שוכר, בר-רשות וכן מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו"

בנוסף, קבע ביהמ"ש כי גם לפי תקנון האגודה קמה לאגודה זכות להגשת תביעה לסילוקה של הנתבעת.

לאחר מכן, מאחר והתובעת עשתה שימוש בקרקע לאורך שנים, בידיעה ובהסכמה של האגודה, נדרש ביהמ"ש לשאלה האם מדובר ברשות שימוש בלתי הדירה, או שלאגודה יש זכות לבטלה וקובע כי שעה שמדובר בזכויותיו של חקלאי במושב ביחס לחלקות שניתנו לשימוש חקלאי, רשאית האגודה השיתופית לחזור בה מהסכמתה ולכל היותר, לחבר זכות לתבוע פיצוי:

"לא הוכיחה הנתבעת כל זכויות קנייניות במקרקעי המחלוקת, לא הוכיחה כי רכשה את המקרקעין, או כאילו הוקצו לה. המדובר בשטח, אשר הנתבעת עשתה בו בעבר שימוש לנטיעת עצים בהסכמה שבשתיקה מצד האגודה. משהתובעת החליטה לחזור בה מהסכמתה ומאחר שאף ע"פ יעוד התכנית החלה היום על מקרקעי המחלוקת, אין להתיר עוד שימוש חקלאי והמדובר במקרקעין שיעודם ציבורי, אין למנוע מהתובעת לבטל את הרשות מכללא שנתנה".