ביום 15.11.2012 דחה בית המשפט העליון, (כב' השופט א' רובינשטיין), את בקשתו של פרדס בחסכון לפועלי המושבה ואח' (להלן: "המבקשים") למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, לפיו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דין של בית משפט השלום, בו נעתר ביהמ"ש לתביעת סילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין, שהוגשה על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "ממ"י"), וקבע כי זכויות חכירה של המבקשים במקרקעין המחייבות את ממ"י הן אלא הקבועות בחוזה החכירה.

רקע

המבקשים הצטרפו למפעל "פרדס בחסכון לפועלי המושבה", ובשנת 1961 רכשו זכויות חכירה במקרקעין בחדרה, לטענתם, בהסתמך על חוברת הסברה שהופצה לציבור (להלן: "חוברת ההסברה"). בשנת 1971 חתמו המבקשים על חוזי חכירה, בהם הוסכם על החכרת המקרקעין ל- 49 מיום תחילת החכירה בפועל ב-1.9.61.

ייעוד הקרקע בעת החתימה היה חקלאי, ומטרת החכירה הוגדרה בחוזה לצורך גידול מטעי הדרים.

בשנת 1994 פורסמה תכנית אשר שינתה את ייעוד המקרקעין למגורים. עקב כך פנה ממ"י למבקשים, בשנת 1996, בדרישה לפנות את המקרקעין, תוך הבעת נכונות לפצותם בהתאם לחוזה החכירה.

פסק הדין של בימ"ש השלום

בבית משפט השלום טענו המבקשים, בין היתר, כי בהסתמך על חוברת ההסברה שהופצה לציבור עובר לחתימת חוזה החכירה, ושעל בסיסה חתמו על חוזה החכירה, עומדות להם במקרקעין נשוא המחלוקת, זכויות חכירה לתקופה של תשעים ושמונה שנים, וכי נוכח היעדר הוראה המאפשרת זאת באותה חוברת, אין לממ"י סמכות לפנותם בטרם הסתיימה תקופה זו.

עיקר נימוקיהם נסבו על שהמדינה היא שיזמה את מפעל "פרדס בחסכון" ועודדה את הציבור, ובכללו המבקשים, להצטרף למפעל, ומשכך מחויבת היא, וממ"י מטעמה, לתנאים הקבועים בחוברת ההסברה. הללו היוו לשיטתם תנאי ההצטרפות המקוריים של המבקשים למפעל.

עוד הטעימו המבקשים, כי לא זו בלבד שממ"י הוא הצד החזק לחוזה, הוא גם רשות ציבורית בעלת חובות מוגברות, ומשכך גרסו, שהואיל וחוזה החכירה נוסח באופן בלעדי על ידיו, המדובר בחוזה אחיד, אשר יש לפרשו כנגד המנסח, ולבטל את התניות המקפחות הגורעות מתנאי ההצטרפות המקוריים. לבסוף סברו המבקשים, כי למצער זכאים הם לפיצויים בעבור פינוי המקרקעין בטרם עת.

בית משפט השלום נעתר לתביעת ממ"י לסילוק ידם של המבקשים. בכל הנוגע למעמד התנאים הקבועים בחוברת ההסברה קבע, כי אין הם מהווים התחייבות או הבטחה כלשהי של ממ"י וכי היוזמה לפרסום החוברת לא הייתה של ממ"י, ואין לחייבו בפרסום שנעשה על ידי אחרים. לפיכך הסיק בית המשפט, כי זכויות החכירה של המבקשים המחייבות את ממ"י הן אלה הקבועות בחוזה החכירה.

הוטעם, כי הואיל והמבקשים המשיכו להחזיק במקרקעין עד לסיום תקופת החוזה (ואף מעבר לה), אין עוד מקום לקבוע בעבורם פיצוי בגין פינוי המקרקעין לפי חוזה החכירה.

פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי

ביהמ"ש המחוזי אימץ את קביעותיו של בימ"ש השלום, תוך התייחסות לעובדה כי המבקשים מחזיקים בקרקע במשך תקופה של כ-16 שנים מאז שנדרשו לפנותה וכי דין טענת הטעיה, שנטענה על ידי המבקשים, להידחות מן הטעם כי טענה זו לא נטענה תוך זמן סביר מרגע היודע, כנדרש.

ההחלטה בבית המשפט העליון

בית המשפט לא מצא מקום להיעתר לבקשת המבקשים בקובעו כי:

"הבקשה תחומה כולה לגדרי המחלוקת הספציפית שבין המבקשים לבין מינהל מקרקעי ישראל, סביב הזכויות במקרקעין שבנדון דידן, ואופן יישום הדין על-ידי שתי הערכאות אשר דנו בתיק. ככלל לא בעבור בקשות בכגון דא נפתחים שעריו של בית המשפט לשמיעת הצדדים בשלישית, הואיל וזכו כבר פעמיים ליומם השיפוטי..."

כמו כן, קבע בית המשפט, כי:

"...ככל שרשויות המדינה מתעשתות לטיפול בזכויות המדינה במקרקעין, אין מקום לרפות את ידיהן, שעה שהחוזה שהוא הבסיס המשפטי הנקי לסיטואציה בה עסקינן הוא בהיר וחד משמעי. אכן, לא אחת המחזיקים במקרקעין בחוזים ארוכי טווח, חכירה לדורות, חשים מעין בעלות ונאבקים בכוונה לפנותם. אולם, לגבי קרקע שהוחכרה כאדמה חקלאית תוך דגש חוזי על זכות המינהל במקרה של שינוי ייעוד, אין דופי בעמידת המינהל על זכויות הציבור."

ביהמ"ש תמך בקביעותיו העובדתיות של בימ"ש השלום, לפיהן אין בתנאי חוברת ההסברה שעליה הסתמכו כביכול המבקשים, משום התחייבות קודמת של המדינה, ולפיכך אין גם מקום להידרש להפרת התחייבות מצדה.