ס' 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש], ס' 74 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958, ס' 162 לצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 (שחל גם על יתר המועצות המקומיות מכוח ס' 1/140 לצו צו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953) קובעים פטור מארנונה על בניין שנהרס או ניזוק בהתקיים שלושת התנאים המצטברים הבאים:

1. הבניין נהרס או ניזוק באופן שאינו ראוי לשימוש – כלומר התנאי הראשון מורכב למעשה משתי חלופות אפשריות שדי שאחת מהן תתקיים.

2. אין יושבים בבניין – כלומר לא נעשה שימוש בפועל.

3. נמסרה הודעה לרשות המקומית – הפטור אינו חל על תקופה בה הבניין היה הרוס/ניזוק לפני מתן ההודעה.

במהלך השנים הטילו הרשויות המקומיות מגבלות ומבחנים על בעלים ומחזיקים שביקשו ליהנות מהפטור הקשיים העיקריים שהערימו הרשויות היו שניים:

א. הגבלת הזמן בו יינתן הפטור. חלק מהרשויות קבעו כי הפטור יינתן אך ורק לתקופה מוגבלת של מס' שנים בודדות.

ב. שימוש במבחן כדאיות הכלכלית בשיקום הבניין – הרשויות דרשו כי מבקש הפטור יוכיח כי אין כדאיות כלכלית בשיקום הנכס ורק אז תהא מוכנה הרשות לתת את הפטור.

לאחרונה ניתן פסק דין של בית המשפט העליון (בר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו - מנהל הארנונה) ובו קבעה השופטת נאור כי לשון סעיף הפטור אינה יכולה להחיל את מבחן הכדאיות הכלכלית ואינה קובעת מגבלת זמן כלשהי, זאת להבדיל מהפטור מארנונה לנכס חדש או לנכס ריק (תקנות 12 ו-13 תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג-1993).

המבחן היחיד שבו יש להשתמש על מנת לבחון את הזכאות לפטור הוא מבחן אובייקטיבי (האדם הסביר) לגבי מצבו הפיזי של הבניין.

אין די בהודעה סתמית וגם לא כל בניין מוזנח יעניק אוטומטית את הפטור.

מהבעלים או המחזיק בבניין נדרש להוכיח כי מבחינה אובייקטיבית הבניין ניזוק באופן שלא ניתן לעשות בו כל שימוש חוקי. כלומר, די בכך שניתן לעשות שימוש חוקי כלשהו על מנת שהפטור לא יינתן.

לדוגמא: בניין שלא ניתן לעשות בו שימוש לצורכי מגורים אך דיני התכנון והבנייה מאפשרים שימוש לצורכי משרדים ושימוש זה אפשרי, לא יינתן פטור מארנונה בגינו.

ראוי לציין כי ההלכה החדשה הנ"ל אינה פוטרת את מלוא הבעיות שהפטור לבניין הרוס/ניזוק מעורר (למשל שאלת הסמכות העניינית נשארה בצריך עיון).

בדבר פרטים ומידע נוסף אפשר לפנות למר אורי כ"ץ במשרדנו בעפולה.