לאחרונה דחה בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופטת אריקה פריאל) תובענה של מספר תושבי מנות כנגד האגודה (להלן:"התובעים" ו"האגודה" בהתאמה), להשבת סכומים ששילמו לטענתם שלא כדין לאגודה וכן סעד הצהרתי בנוגע לזכויותיהם וחובותיהם באגודה (א 9352/02 עמר מאיר ואח' נגד מנות - מושב עובדים להתיישבות חקלאית, תיירותית ותעשייתית בע"מ).

כדברי ביהמ"ש: "תובענה זו נותנת ביטוי לראיה שונה של חדשים וותיקים. אלה שהקימו את היישוב רואים עצמם כחלוצים לפני המחנה אשר בדם ויזע הקימו את היישוב ואת החדשים כמי שחפץ ליהנות מפרי עמלם. החדשים שבאים למציאות חדשה, רואים עצמם כמי שנושאים בנטל כבד יותר מאלה שקדמו להם שכן הם נדרשים לשאת בחיובים כספיים מהם היו קודמיהם פטורים לכאורה."

רקע

לטענת התובעים, עם הצטרפותם כתושבים במנות (כעשרים שנה לאחר הקמת המושב), שילמו לדרישת האגודה סכום חד-פעמי הנע בין 10,000 דולר ל-20,000 דולר. כמו-כן, בעת מגוריהם במבנה ארעי באתר הקרוונים שילמו לאגודה דמי שכירות בנוסף לאלה ששילמו לחברת עמי-גור. כן שילמו בעבור צריכת החשמל מחיר מופרז, אשר כלל גם הוצאות חשמל של הלולים השייכים למי מחברי המושב וגם תאורת רחוב. בנוסף, שילמו חלק מהתקופה ונדרשים גם כיום לשלם דמי ועד בעבור שירותים מוניציפאליים שממומנים כביכול על ידי מוסדות המושב ומסופקים על ידם אף כי לשם כך הם משלמים היטל ארנונה לרשות המקומית.

בכתב ההגנה, באמצעות בא כוחה עו"ד בן מיור, הודתה האגודה כי דרשה את התשלומים נשוא התובענה, אולם כפרה בטענה כי החיובים היו שלא כדין. טענותיה בתמצית, כי זכאית היתה לדרוש תשלום בעת הצטרפות התובעים למושב כדמי השתתפות בהוצאות פיתוח ותשתיות שהוציאה מאז הקמתו; הדרישה לתשלום דמי שכירות או דמי שימוש בעת שהות התובעים בקרוונים היתה כדין, שכן בעוד שלחברת עמי-גור שילמו דמי שכירות בעד השימוש במבנה עצמו הרי שלה שילמו דמים בעבור השימוש בקרקע; בנוגע לתשלום בעבור צריכת החשמל לא זו בלבד שהיו חייבים לשאת בתשלום בעד השימוש אלא שכל טענה ככל שקיימת עליהם להפנות לחברת החשמל. לעניין מסי הועד טוענת כי התובעים אף כי אינם חברים באגודה נהנים מהשירותים המוניציפאליים שהיא מספקת ולכן חייבים לשלמם ללא קשר לחובם לשלם היטל ארנונה לרשות המקומית. בפועל התובעים חדלו לשלם מסי ועד ולכן חייבים כספים לאגודה.

פסק הדין

ביהמ"ש התייחס לטענות אחת לאחת ודחה את כולן:

השתתפות בהוצאות תשתיות על ופיתוח

התובעים טוענים כי בניגוד לדין אולצו לשלם סכומים שרירותיים הנעים בין 10,000 דולר לבין 20,000 דולר כ"דמי סחיטה" בעבור המגרשים שהוקצו להם על ידי המינהל וכתנאי לקבלתם.

התובעים גורסים כי האגודה, הממלאת גם תפקיד מוניציפלי ציבורי, אילצה אותם לשלם תמורת המגרשים הגם שאלה מצויים על מקרקעי ישראל. בכך הפרה חיובים המוטלים עליה בדין ופעלה תוך שימוש באמצעים פסולים על מנת להניעם לשלם.

ביהמ"ש בחן את סוגיית חוקיות דרישת התשלום ופסל את הטענה לפיה שילמו התובעים עקב כפיה ולחץ שהופעל עליהם מצד האגודה, שכן זו התבררה כבלתי נכונה מבחינה עובדתית.

ביהמ"ש קבע כי זכות האגודה לדרוש תשלום בעד השקעות בעבר נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט. חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע, בין היתר: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן: "הזוכה") שבאו לו מאדם אחר (להלן: "המזכה") חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה". התובעים זכו בטובת הנאה שעה שהשתמשו בתשתיות שפיתחו והקימו מייסדי היישוב. משהפיקו רווח משימוש בתשתיות מוכנות אלה חייבים התובעים בתשלום "שכר ראוי" לאגודה מכח הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט.

הזכות לדרוש תשלום בעבור הוצאות פיתוח ותשתיות על מובנת על רקע היות התובעים מצטרפים ליישוב קיים על כל המשתמע מכך – דרכים, גינון, מוסדות ציבוריים וקהילתיים - בעוד מקימי היישוב החלו מבראשית והיו כחלוצים גם אם בניגוד להם נהנו מסיוע המדינה ומוסדותיה.

במקרה דנן השקיע קומץ אנשים ממרצו וזמנו להקמת היישוב מבראשית תוך יצירת יש מאין. מקימי היישוב פעלו אצל הרשויות, הכינו תשתיות, עשו להקמת מבני ציבור ועוד ואילו המצטרפים החדשים הגיעו ליישוב לאחר שזה קרם עור וגידים. לכן אין למצוא פסול מעצם העובדה שהמייסדים לא נדרשו לשאת בתשלום כפי שנדרשו התובעים דנן.

הכרת המינהל במסגרת הוראה 51 י' בזכות האגודות לדרוש תמורה ממתיישבים חדשים בעד השקעות בתשתיות או פיתוח אך מאששת את המסקנה כי דרישת התשלום מצד האגודה היתה בהתאם להוראות הדין.

העובדה, אשר אינה שנויה במחלוקת, כי מתיישבים אחרים במושב לא נדרשו לשלם תשלום בעבור פיתוח ותשתיות אינה סותרת את המסקנה האמורה ואף אינה מלמדת על פגיעה בעקרון השוויון. להם הוקצו מגרשים על אדמת טרשים ללא פיתוח ותשתיות והשקיעו ממרצם וזמנם להקמת שכונה חדשה מן היסוד. התובעים לעומת זאת הצטרפו ליישוב "מן המוכן".

כמו-כן אין חולק כי רוב ההשקעות היו מתוך הלוואות שהעניקה הסוכנות היהודית לאגודה, שלא נדרשו עד כה, ומגורמים מיישבים אחרים או נדבנים. עובדה אחרונה זו אינה רלוונטית שכן כאמור הזכות לדרוש תשלום כמו גם הזכות להשבה אינן בהכרח תולדה של השקעה כספית.

ההבדלים בדרישות הכספיות, הגם שלכאורה מעידים על אפליה בין מתיישב למתיישב, יכולים לנבוע משינוי מועד הצטרפותם למושב. אם כי מוטב היה לו נקבעו קריטריונים ברורים לפיהם נקבע גובה ההשתתפות של כל אחד מהמתיישבים, יש לקבל את טענת האגודה, כי השינוי נבע ממצב היצע והביקוש.

לפיכך, קבע ביהמ"ש כי דרישת התשלום היתה כדין בין אם חלה הוראה 51 י' ובין אם לאו ודחה את התובענה ככל שהיא מתייחסת להשבת הכספים ששולמו כהשתתפות בהוצאות פיתוח או תשתיות על.

תשלום לחברת החשמל

לטענת התובעים בעת שהותם בקרוונים, נדרשו לשלם סכומים מופרזים העולים על השימוש הממוצע במשק בית רגיל וזאת מאחר שנאלצו לשלם גם בעד השימוש בחשמל בלולים הפרטיים של חלק מחברי הנהלת האגודה.

ביהמ"ש קבע כי טענתם לפיה נדרשו לשלם בגין צריכת חשמל של חברי האגודה - לא הוכחה. כפי שעלה מן הראיות, חויבו משקי הבית של דרי הקרוונים לפי תעריף יקר יותר מאשר צריכה ביתית. האגודה פעלה דווקא על מנת להקטין את החיוב מן הסתם ללא הצלחה.

זאת ועוד, מששילמו התובעים סכומים אלה ללא מחאה אין הם רשאים כיום לדרוש השבה, לאחר שהאגודה שילמה לחברת החשמל ללא מחאה וכיום מנועה היא מלדרוש השבה ממנה.

ביהמ"ש קיבל את עמדת האגודה לפיה היה על התובעים להפנות את תביעתם כלפי חברת החשמל, ולא כלפי המושב.

דמי ועד

ביהמ"ש קיבל את עמדת האגודה, כי המדובר בתשלום בעבור שירותים שמספקת האגודה לכלל תושבי המושב, כולל אלה שאינם חברים באגודה, שאינם ניתנים על ידי הרשות המקומית, כגון שירותי תרבות, ספורט ואחרים. לכן מחובתם של התובעים לשאת בתשלומים אלה.

טענת התובעים כי האגודה לא דאגה להפריד את חשבונותיה היא מחשבונות הועד המקומי נכונה אולם, פגם זה תוקן וכיום ישנה הפרדה. לכן אין מקום להעניק את הסעד המבוקש ע"י התובעים.

על האמור לעיל הוסיף ביהמ"ש כי היענות לתביעתם להשבת תשלומים בגין מסי ועד יזכה את התובעים ברווח שעה שנהנו מהשירותים שהעניקה האגודה ללא שנשאו בנטל הכספי הכרוך.

דמי שכירות

התובעים שילמו לחברת עמי-גור דמי שכירות המבנים במשך כל תקופת שהותם באתר הקרוונים, בעוד שהאגודה דרשה מהתובעים תשלום נוסף בגובה דומה. לטענת התובעים המדובר בכפל תשלום ואילו לטענת האגודה המדובר בתשלום בגין שימוש בקרקע שכן האגודה הוציאה כספים להכשרת אתר הקרוונים בעוד שלולא הוקם ניתן היה להשתמש בחלקה לשימוש אחר שרווח לצדו.

ביהמ"ש קבע כי בנסיבות אלו, אין פסול בדרישת התשלום על ידי שני גופים בנפרד. המבנים היו בבעלות הסוכנות היהודית ונוהלו על ידי חברת עמי-גור, בעוד האגודה הנה החוכרת של הקרקע עליה הוצבו מבנים אלה.

קביעת כללים ברורים

בסוף דבריו המליץ ביהמ"ש כדלקמן:

"מושב מנות אינו שונה מקבוצות אחרות ולכן טבעי כי יתעוררו בקרב תושביו חילוקי דעות ולעתים אף יהיו אינטרסים מנוגדים. ראוי היה אפוא כי למען הכלל ולטובת שיפור היחסים בתוך היישוב ייקבעו כללים ברורים בנוגע לגובה דמי ההשתתפות של תושבים חדשים ללא אפליה בין איש לרעהו. שעה שקיימת סטייה מהכלל ראוי שהדבר יימצא ביטוי לבל תיווצר תחושת אי-שוויון והעדפת מקורבים."

לפרטים והבהרות ניתן לפנות לעו"ד שרון בכר במשרדנו בת"א.