בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בת"א נפסק כי חוזי החכירה לנחלה (משק חקלאי) חודשו ע"י מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) והמתיישבים בדרך של התנהגות וכי אין להשלים עם מצב שבית של בן ממשיך מוחזק ע"י המתיישבים במעמד של בר רשות. (הפ 484/06 פרנק יהודה נ' מנהל מקרקעי ישראל ע"י כבוד השופטת שבח יהודית מיום 28/6/07)

כללי

משפחת המתיישבים בעלי הנחלה ממושב בית חנן מימשו את זכותם כבנים ממשיכים ובנו בית מגורים נוסף במגרש מגורים שצורף לנחלה. המגרש צורף לנחלה בהסכם מול המושב הואיל ולא ניתן היה להקים בית שני בנחלה בשל גודלה המצומצם.

המתיישבים החזיקו בחוזי חכירה הסטוריים משנות השלושים שנחתמו עם קק"ל. תוקף החוזים פג באמצע שנות השמונים ומאז ועד היום לא חודשו חוזי החכירה עם המינהל.

המינהל סירב להאריך את תוקף חוזי החכירה וכן סירב לשנות את מעמדם כברי רשות במגרש שצורף לנחלה.

התובעים פנו לבית המשפט באמצעות עו"ד עמי עדיני בתביעה להורות למינהל להאריך את חוזי החכירה לפי התנאים המקוריים וכן להכיר בהם כחוכרים במגרש שצורף לנחלה לפי התנאים המקוריים של החכירה בחלקת המגורים.

במהלך הדיון המשפטי המינהל חזר בו מסירובו להאריך את חוזה החכירה בחלקת המגורים והסכים להאריכה כמבוקש לפי התנאים המקוריים אולם לגבי חלקת העיבוד טען כי יש להאריכו לפי התנאים הנהוגים במועד החידוש בשנת 1997 (מועד בקשת החידוש) לגבי המגרש שצורף לנחלה נטען כי אין התובעים מחזיקים במגרש זה אלא במעמד של בר רשות בלבד.

בית המשפט פסק

בית המשפט פסק כי זכות החכירה בחלקה המגורים וחלקת העיבוד חודשו בדרך של התנהגות במועד בו הסתיימה תקופת החכירה. חוזה החכירה החדש בחלקת המגורים יהיה לפי התנאים של חוזה החכירה המקורי. לגבי התנאים של חוזה החכירה החדש בחלקת העיבוד נקבע כי הם יהיו כנהוג במועד סיום תקופת החכירה הראשונה.

ההבדל בין קביעות אלה נובע מהכתוב בחוזים ההיסטורים. בחוזה החכירה של חלקת המגורים נאמר כי החידוש ייעשה "באותם התנאים" לעומת זאת בחוזה החכירה בחלקה העיבוד נאמר כי החידוש ייעשה "על בסיס חוזה החכירה שיהיה נהוג אז לגבי חכירת אדמה מהקרן באזור בית חנן".

בית המשפט קבע כי אין לייחס משמעות כלשהי לעובדה לפיה לא ביקשו המתיישבים באופן פורמאלי את חידוש חוזה החכירה במועד סיומה, כנדרש בחוזה המקורי, שכן אף הקרן ו/או המינהל, לא קיימו את חובת ההודעה המוטלת עליהם להודיע לחוכר שנה וחצי לפני סיום החכירה על זכות החוכר לבקש להאריך את החוזה לתקופה נוספת. כן נקבע כי חוזה החכירה הוארך "משהקרן עצמה לא פעלה על פי החוזה ולא שלחה את ההודעה המתחייבת, מה לה כי תלין על המבקשים".

מכאן פסק בית המשפט כי הואיל והמתיישבים המשיכו להחזיק בקרקע, עיבדו אותה ואף שילמו עבורה את דמי החכירה כסדרם, אזי חוזה החכירה הוארך על ידם מחמת התנהגותם ויש לראותם כמי שמימשו הלכה למעשה את הזכות להאריך את חוזה החכירה לתקופה נוספת. (ראו גם פס"ד ה"פ 11079/99 ה"פ 11079/99 (מחוזי תל-אביב) אסטרחן מיכה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל)

בעניין המגרש שצורף בעבר לנחלה לצורך בניית בית שני לבן ממשיך בית המשפט לא קיבל את העובדה שמעמדם הוא של בר רשות לפי חוזה המשבצת כטענת המינהל ופסק כי יש לראותם כחוכרים בחוזה חכירה לתקופה של 49 שנה לפי התנאים הנהוגים באותו המועד של סיום תקופת החכירה בחלקת העיבוד.

מצד אחד המינהל הסכים כי בית המגורים הבנוי על המגרש שצורף לנחלה אכן מהווה חלק אחד ובלתי נפרד מהנחלה המקורית ומאידך טען כי המגרש מוחזק ע"י המתיישבים כחלק מהנחלה מכח הסכמי המשבצת ומכאן מעמדם הוא של בר רשות בלבד וכי איננו נוהג לעת עתה לערוך חוזה חכירה ביחס למגרשים שצורפו לנחלות.

בית המשפט לא קיבל את דברי המינהל וקבע כי מעמדו של בן ממשיך במגרש "מצורף" (בהסכמה ובתשלום) אינו אמור להיות נחות ממעמדו של בן ממשיך שבנה ביתו על חלקה א', רק משום שחלקת הוריו של זה הראשון היתה צנועה יותר ולא הכילה מקום לבניית בית נוסף.

"אין כל סיבה להותיר את הבנים הממשיכים בחלקות המצורפות לחסדי המינהל, ולאלץ אותם להמתין ליום המיוחל בו ישלים המינהל את הערכותו לחתימת חוזים שכאלו. יתכבד וישלים הערכותו כבר עתה."

כמו כן העלה המינהל טיעונים שונים בדבר שימוש חורג שעשו המתיישבים בנחלה כטענה כללית נגד התובעים ותביעתם אולם בית המשפט לא מצא כי לגופו של עניין יש בטענה זו כדי להשליך בצורה כלשהי על תוצאות ההליך.

לפרטים ולהבהרות ניתן לפנות למשרדנו בת"א.