ביהמ"ש המחוזי דחה לאחרונה את ערעורו של ממ"י על הצהרת בימ"ש השלום בכפר סבא, מיום 28.5.00, כי מושב שדי חמד ואח' זכאים היו להיכלל בהוראות החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 612 מיום 13.10.93.(ע"א 2595/00 )

רקע

ביום 13.10.93 ניתנה על ידי מועצת מקרקעי ישראל החלטה 612, שעניינה הרחבת ישובים חקלאיים למטרת מגורים, באופן שבו מוענקות למומלצי המושב ו/או חבריו זכויות לרכישת קרקע בתנאים נוחים (להלן: "החלטה 612").

בתאריך 17.12.95 ניתנה החלטת מועצת מקרקעי ישראל שמספרה 737 (להלן "החלטה 737") אשר מבטלת את החלטה 612 ומשנה את תנאי הרכישה, באופן שמבחינה כספית מהווה החלטה 737 הרעה לעומת 612.

עם זאת, על מנת לעמוד בקנה מידה של סבירות, פורסמה ביום 15.1.96 ע"י הנהלת מינהל מקרקעי ישראל ( להלן "ממ"י") הוראת אגף חקלאי מס' 51 הקובעת כי מי שיגיש בקשה מתאימה לפי החלטה 612 בצרוף מסמכים שימצאו תקינים וזאת עד לתאריך 31.1.96, וכן ישלם דמי חכירה ויחתום על הסכם פיתוח עד ליום 29.2.1996 יהיה זכאי להנות מהתנאים שבהחלטה 612.

מושב שדי חמד ועוד תשעה ממומלצי חבריו הגישו ביום 14.1.96 בקשה מרוכזת, בצרוף המסמכים הנדרשים, להיכלל בהחלטה 612. ב - 24.1.96 הוטל צו מניעה שאסר את שיווק המגרשים, אולם זה הוסר ב- 22.2.96.

לאחר שהוסר צו המניעה, בתאריך 25.2.96, שלח ח"כ דאז ש. אביטל מכתב לממ"י בו ביקש כי יואץ הטיפול בעניין שדי חמד, זאת נוכח המועד הקרב ובא לחתימה על הסכם פיתוח (29.2.96).

למרות זאת, עד ליום 29.2.96, לא הוצאה על ידי ממ"י כל הודעת תשלום, ואף לא נחתם הסכם פיתוח עם המושב ומי ממומלצי חבריו.

לאחר כשבעה-שמונה חודשים, קיבלו המושב ומומלצי חבריו שובר לתשלום דמי חכירה מהוונים בסכומים העולים על פי שנים, מאשר יתר מומלצי חברי המושב שהטיפול בעניינם הסתיים טרם 29.2.96. לפיכך, הגישו תובענה לבית משפט השלום לקבוע את דמי החכירה המהוונים על פי החלטה 612, שכן לטענתם התרשל ממ"י בתפקידו כאשר לא הכין את כל המסמכים הדרושים

לחתימה ולתשלום טרם המועד הנדרש, ובשל מעשה זה חויבו הם שלא על פי טבלת ערכי קרקע שהיתה בתוקף בעת החלטה 612, אלא על פי טבלה שהוצאה ביום 14.4.96 ושהסכומים הנקובים בה גבוהים מאלו שהיו בתוקף קודם לכן, באופן ששילמו כספים ביתר (בהתאם להחלטה 737). שומה זו יש בה כדי להשליך על תשלומים נוספים ששולמו על ידם, לרבות מס רכוש ומס רכישה.

בית משפט השלום קיבל את עמדת המושב ומומלצי חבריו וקבע כי ממ"י לא נערך בצורה סבירה כדי להעניק לתובעים רמת שירות נאותה, ומשכך יש לתת להם הסעד ההצהרתי המבוקש לפיו, בתמצית, זכאים הם להיכלל בהוראות החלטה 612.

על החלטה זו ערער ממ"י למחוזי.

פסק הדין במחוזי

ביהמ"ש המחוזי ע"י השופט יהושע גרוס הצהיר כי ממ"י התרשל בפעולותיו בטיפול בבקשתם של המושב ומומלצי חבריו בתקופת הזמן הקצובה ובכך אישר את פסה"ד בשלום. אולם, לעניין הסעד קיבל את עמדת מממ"י .

שיהוי

בתשובה לטענת ממ"י כי המושב ומומלצי חבריו השתהו בתביעתם עונה ביהמ"ש, כי הם באמצעות בא כוחם פנו לממ"י ביום 20.11.96 בדרישה כי יוחזרו להם הכספים ששולמו ביתר.

מועד זה היה אמנם כחודש-חודש וחצי לאחר החתימה על חוזי הפיתוח, אולם ברור הוא כי לו היו המושב ומומלצי חבריו מעלים טענותיהם קודם לכן, היה ממ"י מסרב לאפשר להם לרכוש את המקרקעין לפי החלטה 612.

זאת ועוד, ויתור על זכויות במקרה דנן חייב היה להיות במפורש; בנסיבות בהן הנפקת שובר תשלום והוצאת חוזה פיתוח נעשית על ידי ממ"י בלבד, לא ברור האם היו המושב ומומלצי חבריו מודעים לכך כי אלו כבר הונפקו על סמך החלטה 737.

רשלנות

בנוסף ממ"י חולק על חבותו, שכן לטענתו במועדים הרלוונטיים הנקובים בהוראת האגף, לא מילאו המושב ומומלצי חבריו אחר התנאים שם.

טענות ממ"י מבוססות על שתיים -

ראשית, בתאריך 31.1.96 לא היו המסמכים שהוגשו על ידי המושב ומומלצי חבריו תקינים כנדרש על פי הוראת האגף – צו מניעה שהיה באותו מועד בתוקף פוגם בתקינות המסמכים.

שנית, אין מחלוקת כי המושב ומומלצי חבריו לא שילמו דמי חכירה ולא חתמו על חוזי פיתוח עד למועד הקובע (29.2.96) ומשכך לא עמדו בתנאי הנקוב בהוראת האגף. לאור האמור, המשיך ממ"י בהקצאת הקרקע על פי החלטה 737 כאמור בהוראת האגף.

ביהמ"ש דחה טענה זו, שכן לטעמו, משהגישו המושב ומומלצי חבריו את בקשתם לממ"י (וזאת עוד טרם הותקנה הוראת האגף וטרם שניתן צו המניעה), הרי שניתן לומר כי המסמכים היו תקינים כנדרש. קיומו של צו מניעה מאוחר יותר אינו יכול לפגוע בתקינות המסמכים על פי דרישת הסעיף, ולכל היותר יש לפעול ולהסירו כפי שאכן נעשה בפועל, והכל עוד טרם 29.2.96. ובלשון אחרת, אין בהוראת האגף (ביחס למניעה לביצוע עסקה) כדי להכתים את המסמכים שהיו תקינים במועד הגשתם.

עוד טוען ממ"י כי המושב ומומלצי חבריו לא עמדו בתנאי השני והוא תשלום דמי החכירה וחתימה על הסכמי פיתוח עד ל- 29.2.96. על כך כי פעולות אלו לא נעשו אין מחלוקת בין הצדדים, אלא שהשאלה הינה מה היתה הסיבה לעיכוב בתשלום ובחתימה על החוזים ? לטענת המושב ומומלצי חבריו, אשר התקבלה בבית משפט השלום, היה זה בשל מחדלו של ממ"י.

ואכן, לאחר עיון בכתבי בי-דין ובמוצגים ולאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בעל פה, מצא ביהמ"ש כי בנסיבות העניין, חובתו של ממ"י היתה לסיים את הליך חתימת העסקה עד למועד 29.2.96, ומשלא עשה כן התרשל כלפי המושב וחבריו.

ביהמ"ש קבע כי העובדה שממ"י היה מודע להשלכות הכספיות של שתי ההחלטות ולהוראת המעבר, כפי שהופיעה בהוראת האגף, שנועדה לאזנן, אולם נקט בשיטת 'שב ואל תעשה' - אין בכך משום מינהל תקין והתנהגותו עולה כדי התרשלות.

לממ"י היו 10 ימים שלפני צו המניעה ולכל הפחות עוד 7 ימים לאחר הסרתו. ממ"י היה צריך להיות ערוך ומוכן מבחינת נהלים, טפסים וכוח אדם לאישור עסקה עד 29.2.96, ואם בימים כתיקונם אורך שלב בדיקת המחלקות ואישור ועדת העסקאות 11 ימים בעוד הפקת שוברים והוצאת חוזים הינה עניין טכני, הרי שכאשר לוח הזמנים הינו צפוף היה על ממ"י להיערך בהתאם.

הסעד

ממ"י טען כי חוזי הפיתוח שנחתמו עם המושב ומומלצי חבריו היו לפי החלטה 737 ומעולם לא בוטלו על ידו או על ידי מי המשיבים. משכך, הם אינם זכאים לדרוש השבה של מה ששולם, שהרי השבה הינה זכות הנלווית לסעד של ביטול חוזה (לפי דיני החוזים).

בימה"ש קיבל טענה זו של ממ"י וקבע שהחוזים על פי החלטה 737 תקפים. בנסיבות אלו השבה כלל אינה אפשרית, אולם המושב או מומלצי חבריו זכאים להגיש תובענה, לביהמ"ש המוסמך תוך הוכחת הנזק, בדבר פיצויים נזקיים בגין התרשלותו של ממ"י.

סוף דבר

בימ"ש קבע כי ממ"י התרשל בפעולותיו בטיפול בבקשתם של המושב ומומלצי חבריו בתקופת הזמן הקצובה. אולם, בשל התרשלות זו יכולים הנפגעים לתבוע פיצויים ולא השבה, שכן השבה הינה סעד של ביטול חוזה ובמקרה דנן אף לא הוגשה בקשה לביטול החוזים, שנחתמו בהתאם להחלטה 737.

לפרטים ולהבהרות ניתן לפנות לעו"ד שרון בכר במשרדנו בת"א.