ביהמ"ש המחוזי בת"א בעניין ת.א. 2300/00 גיטלין דורפמן נגד מנהל מקרקעי ישראל, דן בשאלה האם בהיות התובעים חוכרים במשותף בחלקה, בשטח של 57 דונם, הפיצוי מגיע לכל אחד בנפרד, כחוכר שהשיב את הקרקע לממ"י במסגרת החלטה 727, בתנאי נחלה או כעמדת המינהל פיצוי כחוכר אחד דהינו פיצוי בתנאי נחלה עד 30 דונם ועל היתרה פיצוי כמעבד עונתי.

ביהמ"ש קבע כי כל אחד מהבעלים במשותף של חלקה זכאי לפיצוי כחוכר נפרד, כל אחד בגין מחצית החלקה שבבעלותו, בעת השבת הקרקע במסגרת החלטה 727 של מועצת מקרקעי ישראל.

ביהמ"ש נימק החלטתו בכך שבהוראות הרלבנטיות להחלטה 727, הפיצוי שנקבע ניתן ל"חקלאי פרטי", אשר הינו חוכר. אין התייחסות לשאלה מה הדין בשניים המחזיקים במשותף בחלקה.

מבחינת דיני הקניין לכל אחד מן החוכרים יש זכויות עצמאיות במחצית החלקה, כאשר כל חוכר רשאי לעשות בחלקו מנהג בעלים (כפוף להסכמת ממ"י על פי חוזה החכירה).

העובדה כי מדובר בבעלות שווה בכל חלק וחלק של החלקה (במושע) אינה מורידה שכן ניתן לבצע חלוקה של החלקה באמצעות הסכם חלוקה.

לא ניתן ללמוד כי כוונת הצדדים להסכם החכירה היתה לראות בשני החוכרים כחוכר אחד הגם שבהסכם החכירה מוגדרים שני החוכרים כ"החוכר", כיוון שכל הוראות ההסכם רואות בשני החוכרים כחוכרים נפרדים, בעלי זכויות קנייניות עצמאיות, על פי חוק המקרקעין.

ביהמ"ש קובע כי יש לפרש את ההחלטה ברוח דיני הקניין, כיוון שלו רצו מקבלי החלטה 727 להגיע למסקנה כי ניתן לראות בשני החוכרים כחוכר אחד, חובה היה עליהם לציין זאת במפורש, באופן שלא יתיר כל ספק.

פס"ד מחזק את עמדתנו כי יש לראות במושב או קיבוץ החוכר משבצת קרקע בתנאי נחלה כמי שחוכר הנחלות עבור כל אחד מהחברים בנפרד. לדוגמא, לעניין מגבלות שטח 20 הדונם עליהם ניתן לבצע תוספת בניה שינוי יעוד וניצול על פי החלטה 933 של מועצת מקרקעי ישראל.